אם אתם מיודדים בשנים האחרונות עם עולמות של תוכן, אין סיכוי שפיספסתם את טל מאור זינגרמן. טל היא מחלוצות הבלוגספירה בישראל, עוסקת בתוכן הרבה לפני שרבים מאיתנו הבינו מהו בלוג בכלל, ומשלבת חריצות יזמית שלא מפסיקה לחשוב על הדבר הבא, ביחד עם שקט, צניעות וחיבור עמוק לאסתטיקה מוקפדת ומדוייקת. נסענו לכפר סבא לבקר את טל ולהישבות בקסמיה.

סיור קצר

טל ושי מתגוררים בבית 3.5 שנים. זוהי דירת 5 חדרים בת 135 מ"ר בכפר סבא. כאשר חיפשו דירה, שי הלך לראות דירה בשכונה אחרת בכפר סבא, והאדריכלית שהציגה את הדירה סיפרה לו על פרוייקט חדש שיותר יתאים למה שהם מחפשים. כאשר טל ראתה את התוכנית והבינה שזו לא דירת קבלן סטנדרטית בזכות החלל הגבוה בסלון, היא התאהבה מייד וידעה שזו הדירה שלהם.

בתהליך ההלבשה של ביתם, טל ושי פיתחו תחביב משותף של עיצוב הבית בעצמם, והם עושים את זה בהדרגה במהלך השנים. טל אומרת שיש בזה גם את אלמנט של תקציב, אבל בעיקר בגלל שההדרגתיות יותר מתאימה לקצב שלהם.

שולחן האוכל במטבח הוא הפריט הראשון שנקנה לבית, והוא נקנה אפילו עוד לפני שהקומה נבנתה. טל ושי נפגשו לשיחת ייעוץ עם חברה שהיא אדריכלית והיא גרמה להם להבין שהחלום של האי במטבח פחות יתאים למבנה הבית, והציגה בפניהם את האפשרות של שולחן אוכל ממש ארוך במטבח.

ואז הם פגשו את השולחן הזה באולם התצוגה של BUTCHER'S, והוא פשוט נשמר עבורם באולם התצוגה במשך די הרבה זמן, עד שהבית היה מוכן. טל אומרת שהוא סוג של מגנט של הבית, הם מארחים הרבה וגם כשהם עורכים ארוחות שאמורות להיות במתכונת של בופה, אנשים מוצאים את עצמם סביב השולחן הזה.

הספריה בסלון יחסית חדשה – נקנתה לפני חצי שנה אחרי שחלמו אותה הרבה מאוד זמן. הספריה פותרת את חוסר הסימטריה שנוצר בגלל התקרה הגבוהה, ומנצלת את החלל בצורה טובה יותר.

לפסנתר יש סיפור מעניין. בזמנו, כשטל פתחה סטודיו בדירה התל אביבית הקטנה והצפופה שבה התגוררו, הם נאלצו למכור את הפסנתר של שי מפאת חוסר מקום בדירה. לפני שנתיים, ביום הולדת של שי, פסתנר חדש נקנה כמתנה עבורו.

זהו פסנתר וינטג' מניו יורק שנוצר בשנת 1907. טל לא מכירה מותגים של פסנתרים וכשנכנסו לחדר התצוגה היא נמשכה אליו פשוט כי הוא היה הכי יפה בתצוגה, ורק אחר כך הבינה שהוא בעצם שייך למותג מאוד נחשב בתחום הפסנתרים – STEINWAY.

מי אני

טל מאור זינגרמן – בת 34, נשואה לשי ואמא של לי – בת החמש ואן – בת חצי שנה. מעצבת גרפית, יזמית תוכן (כלות אורבניות, 9instyle) בעלת חברה לשיווק אונליין ודיגיטל – קלפטיש מרקטינג.
אני רב-תחומית בעשייה שלי, אבל מרגישה שכל מה שאני עושה מתחיל מזה שאני מעצבת. זה הכי מסכם אותי ומתמצת אותי.

הלימודים

למדתי תקשורת חזותית במכון הטכנולוגי בחולון. במהלך הלימודים עבדתי במשרד פרסום במשרת סטודנט, ובהתחלה תחום הפרסום מאוד סיקרן אותי. חשבתי שאמצא את עצמי שם, אבל אז ביקשתי לבדוק איך זה נראה בסטודיו לעיצוב ועברתי למשרת סטודנט בסטודיו לעיצוב. באותה תקופה הגיע הפייסבוק לישראל והתאהבתי בו מייד. הייתי גם מכורה אז לפורומים. ניסיתי להעביר את ההתלהבות שלי מעולם המדיה החדש הזה במקומות העבודה שבהם עבדתי, אבל אף אחד לא ממש הבין ממה אני מתלהבת.

ההתחלה

כשסיימתי את הלימודים, הייתי בכמה ראיונות לעבודה כשכירה והבנתי שזה פחות מתאים לי. הרגשתי שיותר מתאים לי להיות עצמאית ולהקים סטודיו. וכך התחלתי לקבל פרוייקטים קטנטנים כפרילנס וכשכבר היה לי נפח של נסיון ועשייה התחילו להגיע אליי לקוחות. בגלל שהייתי צעירה והתחום של הרשתות החברתיות היה גם צעיר, הייתה לי האפשרות הטבעית להיכנס ישר לתוך זה. התחלתי לעצב בלוגים עבור חֶבְרָה שגילתה את הפוטנציאל של עולם הרשתות והתחילה להציע את זה ללקוחות. עיצבתי גם עבור עמודי פייסבוק של חֶבְרוֹת. זה עדיין היה רק ברמת העיצוב ולא התוכן.

בתקופה הזו היה לי מאוד קשה למצוא השראה ברשת, אז כל פעם הייתי חוסכת כסף ונוסעת לשאוב השראה בברלין. הייתי נוסעת עם מצלמה ובונה לי בנקים של תמונות, טקסטורות. זה משהו שהיום, בעידן הכל כך דיגיטלי שלנו, קשה לתפוס, כי מי צריך היום לעשות כל כך הרבה מאמץ בשביל שיהיה לו מאגר של חומרי גלם גרפיים?

כלות אורבניות

הבלוג כלות אורבניות נולד מהצורך האישי שלי. כשתכננתי חתונה עם שי, נחשפתי לעולם הבלוגים בחו"ל. כשנפגשתי עם המעצבת של האירוע שהצמידו לי מטעם האולם זה הסתכם בערך בבחירת הצבע של המפות. אחר כך דיברתי עם הצלם והראיתי לו תמונות של חתונות מחו"ל וביקשתי סגנון כזה. אבל הצלם אמר לי שבארץ זה לא אפשרי כי יש לנו תאורה אחרת כאן.
מאוד נמשכתי אל עולם החתונות, אבל לא כמו שהוא היה אז בארץ, אלא עולם החתונות כמו שאני הבנתי אותו – עולם שמשלב עיצוב ואופנה וכל מה שאני אוהבת. באותה תקופה הסתובבתי עם ההרגשה שאני בלוגרית שפשוט עדיין אין לה בלוג, וכל הזמן חיפשתי רעיונות לבלוג משלי, כי אני יודעת לכתוב וזה משהו שתמיד עשיתי. וככה נולד הבלוג כלות אורבניות, שהתעסק בכל מה שאני אוהבת. לא היו בו מפרסמים ולא התעסקתי בלשווק אף אחד. פשוט מקום שדיבר על חתונות. חיפשתי חתונות מעניינות לכתוב עליהן ובהתחלה אף אחד לא רצה לשתף פעולה ולהעביר תמונות. חתונות אז היו משהו פרטי שלא רצו לשתף. החתונה הראשונה שעלתה לכלות אורבניות הייתה של חברים שלנו.
באותה תקופה הסטודיו הפרטי שלי שיגשג למרות שהיה צעיר. פתאום מצאתי את עצמי עובדת על כלות אורבניות ביום ועל פרוייקטים של הסטודיו בלילות ובסופי שבוע. בשלב הזה התחילו נגיעות של פרוייקטים מסחריים בכלות אורבניות ובהחלטה אמיצה ויתרתי על הסטודיו והתמסרתי אל הבלוג.

המעבר

אחרי שנים של עשייה רבה ומצליחה בכלות אורבניות, כשקיבלתי את ההצעה למכור את הבלוג, אז בעצם מאוד רציתי בזה. זה הרגיש לי מאוד נכון. זה היה אחרי הרבה שנים של מאבקים. זה לא פשוט גם להיות יזמית ולהקים עסק מאפס כשאף אחד עדיין לא הבין מהו, וגם להיכנס לזירה שהיא מאוד תחרותית. לא ידעתי מראש שעולם החתונות הוא מקום כל כך תחרותי עם כל כך הרבה דברים שגועשים מתחת לפני השטח. ואני בכלל הייתי שם בהתחלה רק בשביל העיצוב, לא בשביל שום דבר אחר. כשההצעה הגיעה אליי זה היה הדבר הכי טבעי עבורי לקחת אותה בשתי ידיים, ולשחרר את המותג לידיים טובות. זה פינה לי הרבה מקום בנפש להתעסק בעוד דברים.

9instyle

מכלות אורבניות עברתי לעולם של 9instyle, שזה עולם שיותר רלוונטי עבורי כרגע, הוא יותר מעניין אותי באופן אישי ויש לי יותר מה לתת ולתרום בעולם תוכן הזה. המעבר ל-9instyle התחיל כי הבנתי שהקוראות שלי עוברות הלאה אחרי החתונה. רוב הנשים ממשיכות לעולם של ההורות ורציתי להמשיך ללוות את הקהל שלי. גם עבורי כלות אורבניות הפך להיות פחות רלוונטי.

ככל שאנחנו מתפתחים המניע שלנו משתנה. מה שמניע אותי כיום זה המשפחה שלי. כל בחירה שאני עושה בזמן הזה של החיים שלי היא סביב המשפחה שלי.
אני מרגישה שיש הרבה נושאים לא מדוברים בעולם הזה ומאוד כיף לי לדבר עליהם. אני מדברת במגזין גם על הקשיים האישיים שלי ואני מקבלת פידבקים על התהודה הגדולה שזה יוצר ומוביל שינוי בחיים של נשים.

אני טיפוס מאוד חקרן, אני חופרת ומתעניינת ואני לומדת הרבה. אני תמיד מצליחה להגיע למידע שרוב האנשים לא נחשפים אליו. זה מאוד כיף לי לחשוף את המידע הזה ואני עושה את זה בדרך מאוד לא שיפוטית – מה שגורם לכל אמא בקהילה שלי להרגיש מאוד בנוח. אני מאוד משתדלת להביא אורחות ואורחים מכל גווני הסקאלה של ההורות.

9instyle הוא אתר שחברות שלי הקימו והפסיקו להפעיל והוא צף לו בחלל האינטרנטי עד שהעבירו אותו אליי ואז שיניתי את המהות שלו למשהו שקרוב יותר לכלות אורבניות. בשלב הזה החשיבה שלי כבר הייתה יותר עסקית על פי מודל שכבר ידעתי אותו. הגדרתי אותו מהתחלה כמגזין ולא בלוג. עכשיו אני חושבת שהוא כן מתחיל לקבל גם היבט בלוגי, כי אני מביאה את עצמי יותר. הכל נעשה במגזין באופן גלוי, גם התוכן השיווקי, והצוות ואני כותבים רק על עולם תוכן שאני מתחברת אליו. אני פוסלת הרבה פניות שאולי על הנייר נראות נהדר, אבל אין לי ערך מוסף שאני יכולה לתת לקוראות שלי בהקשר הזה. כשאני כבר כן בוחרת לשלב את דרכי עם לקוח מסויים, מבחינתי זה 100% אותנטי.

עבודה מהבית

שי ואני עובדים ביחד ועובדים גם לחוד. אנחנו שותפים מלאים בהכל. זו הבחירה שלנו ומה שאנחנו אוהבים. הבית-העסק-הזוגיות, הכל ביחד. אנחנו לומדים עם השנים לעשות את ההפרדה. כיף לנו מאוד לדבר על ענייני עבודה, אבל לפעמים צריך גם לדעת להתנתק. איכשהו זה תמיד מתאזן עבורנו.

הקושי

הפרפקציונזם שלי. זוהי הכי קלישאה, אבל זו באמת מלחמה יומיומית שלי עם עצמי בנושא הזה. הקושי של ה-To Do List שלי שאף פעם לא מיישר קו עם המציאות. למרות זאת, בניגוד לחופשת הלידה הקודמת שלי שבה כל הזמן נאבקתי באיך לתת את כל תשומת הלב שלי לתינוקת ובמקביל להמשיך לעשות בכל ולשדר נוכחות, אז הפעם אני מודה ששפיות חשובה לי ואני יכולה להוריד הילוך. אני מסתכלת על הדברים בפרספקטיבה של קריירה של עשרות שנים קדימה ועכשיו זו רק נקודה קטנה בזמן שבה אני מורידה הילוך. זה עוזר לי בחשיבה ובקבלת הפרופורציות.

חלומות

כשאני עוצמת עיניים אני אף פעם לא חושבת על זה שהצלחתי, אני חושבת על מה עוד. לאן עוד אפשר להגיע. לא הגעתי עדיין לאן שאני רוצה והדרך נראית לי מאוד ארוכה. אני אף פעם לא עוצרת. תמיד יש לי נקודה כזו שאני רוצה להגיע אליה ואני כל הזמן חושבת עליה. קשה לי להגדיר היום את הנקודה שאני רוצה להגיע אליה. הרבה פעמים אחרי לידה הכל מקבל כיוונים חדשים והמחשבות מתחילות לרוץ לכל מיני כיוונים, וזה נכון גם במקרה שלי. יש שינויים שכבר התחלתי לעשות. יש עוד שינויים שתראו בהמשך.

לקחנו הביתה

את הבסיס העמוק שמחובר לאסתטיקה ומאפשר שבילים של עשייה יצירתית בתחומים רבים ושונים, ואת הרצון העקבי להמשיך ולייצר שבילים חדשים. את הרוך, השקט הבטוח בעצמו שמאפשר עשייה אינטנסיבית גם ללא הצורך התמידי להיות בקדמת הבמה. את הרצון להישאר קרובה לאמת הפנימית ולהיות מחוברת לתוכן בעל קול אותנטי.
תודה רבה לאורית ארנון על הצילומים היפים האלה שמצליחים להעביר את היום המקסים הזה, ותודה גם לצור ליבנה על סרטון שיודע לתמצת שעות של צילום לדקה משובחת אחת.