מעבר לבית חדש לא תמיד מחייב כתובת חדשה. עם השנים, גם הבית האהוב והמוכר ביותר עלול להפסיק להתאים במדויק לחיים שמתרחשים בתוכו: הילדים גדלים, הצורך בפרטיות משתנה, הרגלי האירוח מקבלים צורה אחרת, והמשפחה זקוקה לחללים שמדברים את השלב הנוכחי שלה.
בבית הפרטי במעלה אדומים, הבחירה הייתה להישאר, אבל לתכנן את הבית מחדש. התוצאה היא בית שעבר מהפך תכנוני ועיצובי מקיף, עם שפה דרמטית, חלוקה מדויקת יותר וחיבור מחודש בין הפנים לחוץ.
מעצבת הפנים יפעת מנטש משתפת: מדובר בבית פרטי רחב ידיים במעלה אדומים, כ-600 מ"ר בשלוש קומות, שכבר הכיל בתוכו חיים, זכרונות והרגלים, אבל היה צריך לקבל תכנון חדש, מדויק ועדכני יותר לשלב הבא של המשפחה. מהרגע הראשון היה ברור שלא מדובר רק בהחלפת חומרים או רענון עיצובי, אלא ביצירת בית בית שיש בו עוצמה אדריכלית, אבל גם הרבה מחשבה על היומיום, על האירוח, על המעברים בין הפנים לחוץ ועל העובדה שהבית הזה עומד ללוות את בני המשפחה עוד הרבה שנים קדימה.
אני תמיד אומרת שלא כל שיפוץ מתחיל בבית שלא עובד. לפעמים להיפך, הבית טוב, הוא אהוב, אבל החיים בתוכו משתנים. הילדים גדלים, סדר היום המשפחתי משתנה, הצורך בפרטיות נעשה משמעותי יותר, וגם הצורך באחסון.
במקרה הזה, האתגר שלי היה להבין לעומק איך המשפחה חיה היום, ומתוך ההבנה הזו יצאנו לתהליך של תכנון מחודש בתוך המעטפת הקיימת כדי להעניק לבית חלוקה מדויקת יותר, שפה עיצובית עדכנית ותחושה שהוא שוב מתאים בדיוק למי שגר בו.
אחד הדברים שאני הכי אוהבת לתכנן, הוא השימוש בקירות מעוצבים שמסתירים בתוכם עולם שלם של אחסון. מבחינתי, אחסון לא חייב להיראות כמו ארון, וקיר לא חייב להישאר רק קיר. כשמתכננים אותו נכון, הוא יכול להפוך לאלמנט אדריכלי משמעותי, כזה שמכניס לחלל קצב, חומר, עומק ואופי.
בבית הזה שילבנו מערכות אחסון גדולות מאחורי חיפויים וקירות מעוצבים, כך שכלפי חוץ מתקבלת שפה נקייה, רגועה ואלגנטית, אבל מאחוריה מסתתר פתרון פרקטי שמשרת את המשפחה.
בגלל שהבית גדול והחלל הציבורי פתוח, המטבח היה צריך לעמוד בפרופורציות האלה: להיות מרשים, מדויק ובעל נוכחות. בחרתי לעבוד עם שילוב דרמטי של שחור. האי הגדול משמש גם כמשטח עבודה משמעותי וגם כמקום מפגש יומיומי של המשפחה, והחזיתות השחורות והנקיות ממשיכות את הקו המינימליסטי של הבית.
לא פחות דרמטי היה השינוי בחוץ. מבחינתי, זה אחד המקומות שבהם הפרויקט קיבל את הנשימה הכי גדולה שלו. הבריכה המקורית חצתה את הגינה לשניים וקטעה את הרצף בין אזורי האירוח, ולכן היה ברור שצריך לחשוב עליה מחדש, לא רק כאלמנט בפני עצמו, אלא כחלק מתפיסה שלמה של החיים בבית.
אני מאוד מאמינה שבתים בישראל צריכים להיות מתוכננים גם כלפי חוץ. מזג האוויר שלנו מאפשר ליהנות מהגינה רוב ימות השנה, ולכן היה לי חשוב שכל אזורי האירוח ימשיכו באופן טבעי אל החוץ, ושהתחושה תהיה שהבית לא מסתיים בקירות שלו. במקום גינה מחולקת ומקוטעת, יצרנו מרחב פתוח ורציף, שבו כל האיזורים עובדים יחד כחלק מאותו סיפור: הבריכה, פינות הישיבה, אזור הטלוויזיה והקמין, הפרגולה החשמלית וחדר הכושר שפונה אל הגינה. כך החוץ הפך לאזור מגורים נוסף לכל דבר.
במרכז הבית ניצב אחד האלמנטים שאני הכי אוהבת בפרויקט הזה: גרם מדרגות פיסולי, שנראה כמעט כמו מיצב אדריכלי. הוא מתפצל לשני כיוונים, מושך את העין כבר מהכניסה, ומכניס לבית תחושה דרמטית ומאוד לא שגרתית. זה לא גרם מדרגות שמנסים להצניע והיה לי חשוב לתת לו את המקום הראוי לו.
כדי להעצים את הנוכחות שלו ולרכך מעט את השפה הגרפית של הברזל השחור, תכננתי למרגלותיו גינה דקורטיבית קטנה. הצמחייה מוסיפה חיים, עומק ונקודת צבע עדינה.
אחד השינויים המשמעותיים בפרויקט היה התכנון של סוויטה פרטית לכל אחד מהילדים.היה לי חשוב שכל סוויטה תקבל אופי מעט שונה, בהתאם למי שגר בה, אבל בלי לנתק אותה מהשפה הכללית של הבית.
גם סוויטת ההורים עברה שינוי משמעותי והפכה לחלל מרווח, אינטימי ומפנק יותר, עם תחושת פרטיות ורוגע, אבל עדיין כחלק טבעי מאותו סיפור עיצובי שלם.
הפרויקט הזה היה עבורי הרבה יותר משיפוץ של בית גדול. זה היה מסע של משפחה שבחרה לא לעזוב את הבית שלה, אלא להתאהב בו מחדש. לקחנו בית שהיה נכון לזמנו, ויצרנו ממנו בית חדש לחלוטין ומותאם לאופן שבו המשפחה רוצה לחיות בשנים הבאות.
מבחינתי, זה בדיוק הכוח של עיצוב פנים טוב: לא רק לשנות חללים, חומרים או צבעים, אלא לשנות את החוויה היומיומית, לגרום לבית לעבוד טוב יותר, להרגיש נכון יותר, ולתת למשפחה תחושה מחודשת של שייכות למקום שהיא כבר מכירה ואוהבת
תכנון ועיצוב פנים: יפעת מנטש
צילום: עודד סמדר