קרן בר-גיל חיה ונושמת אמנות, ואנחנו מתכוונות לזה במובן הכי לא קלישאתי שיש. היא אוצרת אמנות, מייצגת אמנים נבחרים, אוספת ידע, לומדת, קוראת ובעצם שוזרת את האמנות גם בתוך מארג חייה הפרטיים. הבית שלה תוכנן ונבנה סביב קונספט של גלריה ביתית, ואת יצירות האמנות שהיא מייצגת היא מציעה למכירה בביתה.
האמנות נמצאת בכל מקום בבית, לא פוסחת על שום חדר וכולם בבית כבר השלימו עם העובדה שהאמנות היא סוג של עוד בת משפחה.
סיור קצר
הבית של משפחת בר-גיל נמצא ברמת השרון, שטחו 330 מ"ר והוא נבנה מהיסוד לפני כ-6 שנים. הבית בנוי משלושה מפלסים על פני מגרש של 800 מ"ר. את תחושת הגלריה אי אפשר לפספס כבר בכניסה: הקירות בעלי המראה הנקי עם פסי התליה, התאורה הייעודית והריצפה האפורה מהווים רקע ניטרלי לעבודות האמנות.
הבית נבנה כך שחדרי הילדים נמצאים סמוך לכניסה ובחלק הפנימי יותר נמצא האיזור הציבורי שפונה אל גינה גדולה.
גם הסלון משמש לתצוגת פרטי אמנות. הוא מחובר על ידי מדרגות לחדר העבודה של קרן ושל בן זוגה-רן, שעובדים מהבית.
בסמוך לסלון נמצאים המטבח, פינת האוכל ופינת המשפחה.
עבודות האמנות לא מדלגות גם על חדרי הילדים שהשלימו כבר מגיל צעיר עם העובדה שבחדרים שלהם לא יהיו פוסטרים, וגם שהחופשות המשפחתיות מורכבות מהרבה סיורי אמנות בעולם.
ובגינה, כאילו מסיפור אחר, נמצאות תרנגולות שמשוטטות להן באופן חופשי.
עץ הפקאן הענקי הזה נשתל על ידי בעל הבית הקודם בילדותו, שמתרגש בכל פעם מחדש לפגוש את העץ כשהוא מגיע אל אירועי האמנות שעורכת קרן בביתה.
מי אני
קרן בר-גיל, אוצרת אמנות עצמאית, יועצת לרכישת אמנות. נשואה לרן, עוסק בתחום המסעדנות באנגליה ובישראל, ואמא לעידו ושירה – בני 14, נדב בן 13 וניר בן 9.
אני בעצם סוג של פופ אפ גלרי, מייצגת אמנים, נותנת להם את השירות שגלריות נותנות להם ומקדמת אותם. בגלל שאני מציגה בבית, אני חוסכת את הוצאות השכירות שיש לגלריות, וזה מאפשר לי למכור בעמלות נמוכות יותר, כך שהאמן מרוויח יותר.
לימודים
את התואר הראשון שלי עשיתי במשפטים ושם גם הכרתי את רן. הבחירה בלימודי משפטים היתה כשהתלבטתי בין פסיכולוגיה/משפטים/כלכלה. אמנות לא הייתה אופציה, רק אופציות של משפחה בורגנית והישגית. תוך כדי לימודי המשפטים גם למדתי אמנות בקורסים באופן לא רשמי.
כשסיימתי את לימודי, הייתי עורכת דין במשך 4 שנים וממש לא אהבתי את זה. סבלתי מאוד מהעימותים עם עורכי הדין האחרים.
לונדון
בעקבות הצעת עבודה שקיבל רן, עברנו ללונדון. זו הייתה הזדמנות עבורי לנטוש את תחום המשפטים, וללמוד את מה שרציתי באמת – אמנות. הלימוד היה לשם לימוד בלבד, מתוך עניין וצמא, מבלי לדעת אם ואיך בדיוק אעסוק בזה. למדתי במשך שנה מאוד מרוכזת את תולדות האמנות בבית הספר Courtauld Institute of Art בלונדון. היתרון העצום בלימודי אמנות בלונדון הוא שכל דבר שלומדים עליו – אפשר ממש לראות אותו מוצג.
במהלך הלימודים הייתי בהריון עם תאומים, וכשסיימתי את הלימודים שקעתי כולי בתוך עולם האימהות. כשעידו ושירה היו בני חצי שנה כבר התחלתי לגבש תכנית של חזרה לעולם המבוגרים, אבל אז גיליתי שאני שוב בהריון, וכך בעצם תוך פחות משנה וחצי היו לי שלושה ילדים, וזה עיכב עוד קצת את התכניות שלי.
כשנדב היה בן חצי שנה החלטתי שאני מתחילה לעשות סדנאות אפייה. עיצבתי פליירים לסדנאות האלה וגם פירסמתי דרך העיתון הישראלי של לונדון. במסיבת הסיום של הסדנא הראשונה דיברנו על גלריית סאצ'י שבדיוק אז נפתחה, והמשך השיחה התגלגל לכך שערכתי סיור מודרך בסאצ'י.
כך רעיון סדנאות האפיה הוסב לסיורי אמנות, וזה תפס תאוצה מאוד מהר. היו בתקופה ההיא כ-60,000 ישראלים בלונדון ובתוכם אחוז גבוה של נשות קריירה שהגיעו בעקבות העבודה של בן הזוג. הן היו פנויות לסיורים האלה ומלאות סקרנות. אחת מהנשים בסיורים הייתה אשתו של שגריר ישראל בלונדון, סיגליה חפץ, והתחלנו לתכנן תערוכת אמנות ישראלית בבית השגריר דאז – צבי חפץ. הצלחנו לגייס תקציב שאיפשר לנו להטיס חלק גדול מהאמנים מהארץ ללונדון ואפילו לשכן אותם בבתי מלון. התערוכה הצליחה מאוד והגיעו אליה הרבה אנשי מפתח.
כשחזרנו לארץ בשנת 2006 המשכתי להדריך קבוצות בסיורי אמנות. אז גם התחלתי את אירוע "הסלון" הראשון שלי בארץ, בבית השכור שגרנו בו. הבית היה פתוח למבקרים והוצגו בו למכירה הרבה עבודות שהיו תלויות על קירות הבית. ניר היה אז בן 3 חודשים והוא היה אצלי בידיים כמעט כל התערוכה. עם ארבעה ילדים בני פחות מ-6, האופציה היחידה מבחינתי בתקופה ההיא הייתה לעבוד מהבית.
מאז, אני עורכת מידי שנה את אירוע "הסלון" שבו אני מציגה מבחר גדול של עבודות למכירה והבית שלנו פתוח למבקרים במשך חודש.
טעם אישי
בתחילת דרכי אהבתי אמנות אבסטרקטית. עכשיו אני פחות מוצאת עניין באבסטרקט והטעם האישי שלי הוא פיגורטיבי. היתה לי גם נטיה לאהוב עבודות ארכיטקטוניות שהייתה בהן אמירה אדריכלית ובשנה האחרונה יש לי משיכה לטבע דומם. העבודות שאני מייצגת הן הטעם האישי שלי, אחרת לא אוכל לייצג את האמנים והיצירות שלהם.
אני מאוד אוהבת עבודות קטנות וליבי תמיד נתון להן. בעיני העבודה לא חייבת להיות גדולה כדי שתהיה מרשימה.
אתגר
אמנות פלסטית מן הסתם לא עוסקת רק ביופי. החלק הויזואלי והאסתטי משני למרכיב האמירה והביטוי. האמנות העכשווית היא מאתגרת מאחר והיא לא תמיד ברורה ותקשורתית. הרבה פעמים צריך לתווך אותה וזה מה שיוצר לה את התדמית המתנשאת. בנוסף לכך אמנות איכותית היא דבר יקר, ואנשים חושבים שאם הם לא עשירים אז הגישה לאמנות עבורם חסומה. אבל היום זה כבר ממש לא נכון, כי יש הרבה עבודות שמגיעות במהדורות ובסדרות או בעבודות קטנות יותר, שמתאימות לאנשים שאינם בהכרח מה שהחברה תופסת כעשירים.
התאמות
אני אף פעם לא הולכת הביתה אל לקוחות שמבקשים ממני לבוא אליהם כדי להתאים לבית שלהם יצירות אמנות.
הלקוחות קודם מגיעים אלי להתרשמות, ורק אז אני מגיעה אליהם הביתה ומייעצת להם על סמך הדברים שאהבו אצלי. אמנות צריכה להתאים לאנשים שגרים בבית, לא לספות והשטיחים. מי שבוחר אמנות צריך לבחור לעצמו. לא קונים עבודה לקיר. קונים עבודה שמתחברים אליה.
לפני התערוכות אני מאוד אוהבת את החלק הראשוני הזה של תליית העבודות. הכל נראה כאוטי בהתחלה ואז כשהכל תלוי זה משמח אותי לראות איך הצלחתי להרכיב את הפאזל הזה.
הכי משמח
כל מכירה משמחת אותי, בעיקר בשביל האמן. האמנים בארץ לא מרוויחים מספיק וזו תחושה משמחת עבורי של העברת הכסף מהמבוססים כלכלית אל הפחות מבוססים.
בית
רן היה מאוד מעורב בבניית הבית שלנו, אני כמעט ולא. היה חשוב לי רק שהקירות יהיו ללא הפרעות, בלי מתגים, עם תאורה מדוייקת וכמובן שיהיו הרבה מהם.
את כל הריצוף והכלים הסניטריים בחרנו תוך שעה. אפילו לא חזרנו פעם נוספת כדי לראות מה בחרנו.
אני לא מחוברת לאופנה, שונאת קניות ובחיים לא אשקיע בשמלה או בתיק סכום גבוה. אז כמו בבגדים ככה גם הרהיטים שלנו – כולם נאספו במשך השנים וכמעט ולא ערכנו קניות מיוחדות לבית כשנכנסנו אליו.
אימהות
הילדים שלי פוגשים את האמנים באופן קבוע, ואפילו יוצרים איתם קשרים עצמאיים. זה חושף אותם ליצירתיות ולמקצועיות.
כשאנחנו נוסעים לחו"ל אז אין להם ברירה, הם מגיעים איתי לכל התערוכות. דרך האמנות הם גם לומדים הרבה על העולם ומקבלים הרבה ידע כללי.
חלומות
אני עובדת עם האינטואיציה. רן, שבא ממקום של אסטרטגיה, לא מאמין איך העסק שלי גדל רק מאינטואיציה וספונטניות, ללא תוכנית מוגדרת. הגדילה האורגנית ההדרגתית היא טובה ונכונה עבורי, אבל אם אני צריכה חלום אז אשמח שאמן שלי יציג תערוכת יחיד משמעותית בחו"ל.
לקחנו הביתה
את החיבור הטוטאלי אל האמנות באופן שנוכח בכל מקום ופינה בבית וממלא את עולם התוכן של קרן ומשפחתה. את זיהוי הצורך בתיווך האמנות בסיורים המודרכים והמכירה הישירה, על הדרך היצירתית ועוקפת הגלריות שקרן מצאה כדי לענות על הצורך הזה, ועל איך שאת כל זה הצליחה קרן לגדל ולטפח במקביל לתחילת דרכה כאמא.
תודה גדולה לקרן הנפלאה על אירוח מעשיר ומעורר השראה.
תוכלו לקרוא עוד קצת על קרן גם בסיקור הביקור שלנו אצל סיון שטרנבך.
וכמו תמיד, תודה ענקית לצלמת אורית ארנון הנהדרת שעוד תמונות יפהפיות שצילמה, תוכלו למצוא גם באינסטגרם שלנו.