שרון ברקת יוצרת בכישרון רב סיפורים משותפים לעולמות וסגנונות עיצוביים שונים. היא פרפקציוניסטית במהותה, אבל תמיד מחפשת את חוסר השלמות, את הקצוות הפרומים עם תחושת החופש הלא מעוצבת מדי, וגורמת לפרוייקטים שלה להיות מעניינים ולא צפויים.

צילום

אל העיצוב הגעתי אחרי לימודי צילום בבצלאל וקריירה של 20 שנה כצלמת אופנה פרסום ואמנות. מגיל חמש עשרה ידעתי שאהיה צלמת. בתיכון למדתי בבית ספר חצי פתוח, מכל השיעורים הסתלקתי למעבדה לצילום, שם פיתחתי תמונות לבד באור האדום. כשסיימתי את לימודי הצילום בבצלאל ידעתי שאצלם אופנה. נסעתי לבד ללונדון כדי לצלם שם אופנה. היה לי רק מעט כסף שחסכתי, האנגלית שלי היתה גרועה מאוד ולא הכרתי אף אחד, אבל הייתה לי תשוקה מאוד חזקה שהובילה אותי למרות הקשיים. תמיד הייתה לי מטרה שהייתה קשורה בצילום. זה כל מה שידעתי לעשות.

שינויים

בשנים האחרונות שלי כצלמת העניין אצלי בצילום דעך, וכמה שניסיתי לעורר אותו לא הצלחתי. אלו היו שנים לא פשוטות. לא היו לי חלומות יותר וחשבתי שככה זה יישאר. יום אחד ישבתי עם אמא שלי בבית קפה וניסיתי לחלום – על מה אני רואה את עצמי עושה. ראיתי ערימה של מזרנים צבעוניים. רק בדים. שילובים של צבעים, טקסטורות. חשבתי לפתוח עסק של מזרנים. עוד לא היה לי אומץ להתעסק עם תלת מימד. שם זה התחיל. מהר מאוד עברתי לרהיטים – חיפשתי רהיטים ישנים ושיפצתי אותם. ואז פניתי ללימודי הום סטיילינג בשנקר. וזהו. הבנתי שזה הדבר שאני הולכת לעשות.

חיבורים

העבודה שלי עוסקת ביצירת חיבורים. זה משהו שמתחיל במקום רגשי עמוק לדעתי. הצורך לשים ביחד עולמות שונים, סגנונות, תרבויות, וליצור להם סיפור משותף. וגם לגרום להם לחיות ביחד בהרמוניה. זה מין פאזל שיש רגע שבו הוא מתחבר, כל הפרטים שהיו נפרדים פתאום עובדים ביחד.
רגע כזה היה בסלון בית בכרכור. כמו תמיד, גם פה ליקטתי פריט פריט: כורסאות ישנות ושולחן שנמצאו בשוק הפשפשים ונשלחו לשיפוץ, שילוב בדים, שידה שתוכננה עבור הקיר הארוך. מההתחלה דמיינתי צילום שחור לבן גדול אבל לא ידעתי מהו. כשראיתי את הצילום של האריה שצילמה מיכלי בר אור ואת צילום הנוף הירוק של רע בן דויד. זה היה רגע כזה שממש התרגשתי, כי הם חיברו לי את החלקים השונים של הבית שאני תופסת אותם כדרמטיים, קיטשיים ורוחניים.

קצוות פרומים

תמיד היחס שלי לעיצוב ולאופנה היה אמביוולנטי. מצד אחד אני מאוד פרפקציוניסטית ונכנסת לפרטים ויחד עם זה אני משאירה קצוות פרומים כדי שלא יראה מעוצב מידי. חשוב לי לשמור על הרגשה משוחררת. בצילום אופנה זה התבטא בשימוש בדוגמנים אמיתיים, תאורה טבעית ותשומת לב רבה לשפת גוף והבעות פנים ועיניים, ובעיצוב זה מתבטא בשילובים חומריים, במינונים שלהם ובאותה תחושה של שחרור.

אינטואיציות

לפני הכל אני עובדת מהבטן. אינטואיציות. עם הזמן השתכללתי בתהליך העבודה ופיתחתי מודעות לשלבים השונים, אבל עדיין חלק גדול מההחלטות הן אינטואיטיביות ולמדתי לסמוך עליהן. גם החיבור לאנשים. כצלמת למדתי להסתכל ולקלוט ניואנסים. או שבעצם בגלל התכונה הזו הייתי צלמת של אנשים. גם כמעצבת אני מרגישה בנוח עם העבודה עם אנשים. אני טובה בלהבין ניואנסים ולהוביל בצורה עדינה והדרגתית לאן שאני רוצה. יחד עם זה אני גם יודעת להתגמש ולעשות התאמות בתוך התהליך.

מעברים

עברתי המון דירות כילדה וכבוגרת, ועד היום אני חיה בשכירות עם משפחתי. חייתי במגוון רב של בתים, נופים וסוגי ישובים. אלו חוויות מעצבות שבאות לביטוי בבתים שאני עושה, בין השאר ביכולת להתגמש עם אילוצים ולהוציא את הפוטנציאל ממבנה נתון.
בגיל 16 עברתי לקיבוץ כילדת חוץ. נכנסתי לחדר עם נערה שלא הכרתי, שתי מיטות סוכנות חורקות וארונית. מהר מאוד כיסיתי את הצד שלי בציורי קיר בצבעי פנדה וכך הרגשתי שהמקום הפך להיות שלי.

אם לא הייתי מעצבת אז בטח הייתי

מעצבת. אין מצב. אני לא זזה מפה.

צבעים

מאוד קל לי עם צבע. אני אוהבת את כל הצבעים וצריכה את כולם. לפעמים מצב הרוח נוטה לצבעים כהים יותר ולפעמים לבהירים. בזמן האחרון אני חושבת קצת על שילובים מונוכרומטיים. אין שילוב שאהוב עלי יותר מאחרים. לכל תקופה או זמן או מקום יש את השילוב שלו. וכמובן שזה קשור גם לבית, לסביבה שלו וללקוחות. בשימוש שלי בצבע, גם כאשר הפלטה היא רחבה מאוד, אני מחפשת את האיזון וההרמוניה.

בית החלומות

עד לפני שלוש שנים לא עניין אותי בית לעצמי. עברנו בין דירות שכורות מתוך בחירה, לא רצינו להתחייב על מקום אחד ובית תמיד היה בעיני סך החפצים שאספתי לי ושעברו איתי ממקום למקום.
אבל עכשיו יש לי חלום, והוא דירת 130 מ"ר בתל אביב במפלס אחד. אפשר עם מרפסת. את השאר אני כבר אעשה לבד.

מדיה

אני לא טיפוס של בלוגים למרות שבמשך תקופה קצרה החזקתי בלוג בעצמי, ובכל זאת אני אוהבת את מה ש-עולה על העיצובים עושה. מזדהה עם האמביוולנטיות, עם הלחפש את הלכלוך של החיים ולא התייפיפות פלסטית. עניין של מינונים שאני עוד בודקת אותם וכנראה אשחק איתם כל הזמן.
יש גם חשבון אינסטגרם שאני אוהבת – decorhardcore, של קסניה שסטקובסקי. היא מעלה אובייקטים מוזרים ומדהימים ומצחיקים שהיא מוצאת באיביי. הדימויים שלה משלבים יופי עם גרוטסקי ונוסטלגי. הם מעלים תערובות חריפות של רגשות. אלו הם סוגי החומרים שמפעילים אותי.

השראה

אמא שלי שהיא בת 80 ועדיין סקרנית כמו ילדה, עובדת ויוצרת בלי הפסקה, ומקפידה להינות מהחיים ולמצות אותם. העיסוק שלי בעיצוב הגיע בהשראת אמא שלי שהיתה עובדת סוציאלית ובאמצע החיים התחילה קריירה שנייה כאמנית זכוכית וסוחרת ריהוט עתיק.

החנות הסודית שלי

אין לי חנות סודית, ויש הרבה חנויות שאני אוהבת מאוד ובודקת כל הזמן מה חדש. העניין זה החיבורים וההקשרים שנוצרים. אבל אם אני חייבת לבחור חנות אחת אז ברור שזו החנות של אמא שלי – הגלריה של צילה ברקת, בזכרון יעקב. זו חנות של ריהוט עתיק וויטראז’ים שהיא עושה. אנחנו שונות בטעם ולפעמים גם רבות על זה, אבל יש אצלה פריטים יפיפיים ומיוחדים. בכל פעם שאני מגיעה אליה, אני מתאהבת בפריט אחר שאני מגלה, ומידי פעם היא גם נותנת לי אותם.

שותפות ושיתופים

תמיד רציתי שותפה. לא להיות לבד. יחד עם זאת אני מאוד חיה את הקצב שלי והתהליכים שלי, ומהבחינה הזו כנראה אני לא באמת מתאימה לשותפות. אז אם להיות מציאותית הייתי רוצה למצוא את הדרך לעשות כמה שיותר שיתופי פעולה עם מעצבים ויוצרים אחרים.

טיפ

לא כדאי להגזים בלנסות להתאים דברים אחד לשני. לפעמים כשנראה שהדברים לא יסתדרו ביחד, צריך להניח להם לכמה ימים, ואם באמת אוהבים אותם, אז הם מוצאים את הדרך לחיות ביחד.

מפרגנת

אני מעריכה אנשים שיש להם את השפה שלהם, שמחוברת לעולם הפנימי שלהם והיא מעבר לאופנה ועיצוב. כזה הוא גילי אונגר שבתחילת הלימודים בשנקר נחשפתי לעבודה שלו. הוא בלט מעל לכולם ואני התקשרתי אליו וביקשתי להיות אסיסטנטית שלו כדי ללמוד את המקצוע (זה לא קרה), זה היה לפני שהיה לו בית ספר. הוא לגמרי הוא בכל מה שהוא עושה, ואני מעריכה אותו על זה.
אני גם מאוד אוהבת את מעצבת הפנים המצויינת שלומית סלוין עם החומרים והאנרגיות הלא נגמרות שלה.
עוד מעצבת שמסקרנת אותי זו עדי לחובר שמעצבת ביחד עם בן זוגה-שי את התכשיטים הכי יפים בעולם, בעדינות והמלכותיות שלהם. אז היא גם מעצבת פנים מוכשרת והייתי שמחה שהיא תעצב לי את הבית.

חלומות

כרגע כל פרויקט שאני עובדת עליו הוא חלק מהחלום. אני רואה את עצמי ממשיכה עם עיצוב של בתים פרטיים, משרדים וסביבות עבודה אישיות, קליניקות טיפוליות, ומלון בוטיק. מבחינתי אני בתחילת הדרך ולדעתי זו זכות גדולה להרגיש ככה באמצע החיים.