מהסטודיו שלה אשר משקיף אל הים, יוצרת האומנית אנה עייש ציורי אבסרקט מלאי צבע, טקסטורה ותנועה. ציור הוא צורך קיומי מבחינתה, ולצד עבודתה הניהולית בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, יצרה לעצמה יקום מקביל שבו היא יוצרת בכל יום במשך שעות, יצירות המשקפות את עושר עולמה הרגשי באמצעות צבעי אקריליק, מברשות וסכיני ציירים.

צילום: אסף הופמן

קצת עליי

אני בת 49, רעיה ליעקב מזה 28 שנה ואמא אוהבת לנתנאל ולשקד שלימדו אותי איך אני יכולה לפרוץ את המחסומים הפנימיים שלי יותר מכל ספר הדרכה. אוהבת את משפחתי יותר מאשר את חיי. חובבת ספרות, מוסיקה, טיולים בעולם, דברים יפים, אוכל טוב,  משפחה ועוד משפחה. הכי נהנית לארח בביתי החם עם הנוף לים באחד המגדלים בשכונת עיר ימים בנתניה. להכין אוכל טוב, להגיש אותו הכי יפה שאפשר, הכי טעים והכי מפנק ומותאם לאורחיי.

צילום: אסף הופמן

מולדובה

דמיינו ילדה קטנה עם שמלה אדומה וקוקיות אדומות אי שם בקישינב, מולדובה. שם נולדתי וגדלתי עד העלייה ארצה בגיל 17 בשנת 1989. זו הייתה ילדה מנומסת, חרוצה, רצינית בלימודים, קוראת ספרים אל תוך הלילה, מנגנת בפסנתר (איך לא?) ועושה הכול לתפארת אמא ואבא והחינוך הרוסי.
הילדה הזו קיימת בי, נוסכת בי שלווה ומתווה הרבה בחירות בחיי. ובאותה נשימה בוערת בי גם אנה היצרית, היוצרת, מלאת אהבה לצבע, לאסתטיקה ולחיים עצמם. זאת אנה האומנית, אנה של הציורים.
עליתי ארצה כנערה צעירה והתחלתי את לימודי באוניברסיטה העברית באותה השנה. נישאתי לבן זוגי, אישי וחברי הטוב יעקב עייש, עולה מצרפת. אני מספרת את העובדה הזו כי העלייה ארצה, המפגש עם התרבויות והתפתחות הזהות שלי הם חלק מרכזי בי. חלק גדול של ציוריי מוקדש לנושא המעברים ולתחנות השונות בחיי.

חיבורים

לגדול בבית יהודי-רוסי זה מחייב. זה אומר לאמץ ולהפנים מגיל קטן מסרים שמלווים אותי כל חיי – לעבוד קשה, לדרוש מעצמי, לא לוותר, לקבוע מטרות ולהשיגן, לא להתפנק. וכך, לפי הספר, מדי יום אני קמה לעבודה הניהולית שלי בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, נושאת באמתחתי שני תארים טיפוליים (תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר שני בייעוץ חינוכי) ועושה הכל ברצינות, בסיפוק ולשביעות רצון הסובבים אותי. אבל בתוך השגרה הזו מפעמת בי היצירה, וכשהיא מתפרצת, זה צונאמי של אי שקט בלתי ניתן לעצירה. או יותר מדויק, אינני מצליחה לעצור את עצמי. אחרי הצהריים אני מציירת. מציירת כאילו אין מחר, לרוב לתוך הלילה.

ציור

תמיד אהבתי לצייר ותמיד גם ציירתי כתחביב. ב-2009 התחלתי לצייר בסטודיו של הציירת הישראלית נירה בן חור ומשם לא הפסקתי. הציורים שלי הם החלונות לנפש שלי, אלה המקומות בהם אני רוקדת כאילו אף אחד לא רואה אותי. במאי 2020 הקמתי אתר גלריה אינטרנטית בשם Anna's Signature והתחלתי לחשוף את  עבודותיי. בהמשך, ציוריי התקבלו ומוצגות בגלריות שונות בארץ: Art&About Gallery ואלקרע. כמו כן, אני מציגה בגלריה האינטרנטית בלונדון בשם Hansford and Sons Emerging Artist Platform. אני חברה בעמותת האומניות של נתניה וכן חברה בעמותה לקידום האומנים בארץ ובחו"ל.

הסטודיו 

הסטודיו שלי נמצא בביתי הפרטי. אני גרה במגדל בשכונת עיר ימים בנתניה עם מרפסת 100 מטר לים והמון אור. מקום מושלם ליצירה. משתדלת לצייר כל יום, עד 5 שעות ביום בימי חול, וקצת יותר בסופי השבוע. ציור הוא צורך קיומי מבחינתי. בימים שמסיבה כלשהי אני לא מציירת, אני מרגישה מן חוסר נוחות עד כמעט מצוקה. ציור מאפשר לי לעבד את חוויות היום. הוא ה-Being שלי.

צילום: אסף הופמן

אבסטרקט

שאלו אותי למה בחרתי לצייר בסגנון מופשט. למה אני לא מציירת ריאליסטי? זו שאלה מעניינת כשאני חושבת עליה בהקשר של הדברים שאני מעלה כאן בכנות מלאה. בחיים אני ריאליסטית. אני פועלת לפי הכללים, מצייתת למוסכמות. ביצירה, בציור אני לא יכולה להיות כבולה. זה יקום אחר. זהו המקום בו הנשמה שלי נותנת דרור לכל מאוויי הכמוסים. אני אוחזת במברשת הצבע ועפה. צבעוניות, תנועה חופשית והרמוניה הם הקווים שממלאים אותי. אני מציירת בצבעי אקריליק, לעיתים נעזרת בצבעי מים. מציירת במברשות ובסכיני ציירים. מאד אוהבת לצפות את ציוריי בלכה, לעיתים מט ולעיתים מבריקה.

האומנות שלי היא ביטוי למתיחת הגבולות הפנימיים שלי. לדעתי, שפתי האומנותית מורכבת מאבני היסוד של האומנות החזותית, מניגודים שבין פיגורטיבי למופשט (בעבר ציירתי יותר בסגנון הפיגורטיבי), בין קו לכתם, בין עדינות לחספוס, בין נאיביות לבשלות, בין הצבעוני למונוכרומטי.
אני נעה בין המגע האינטנסיבי והקיצבי, לבין המגע הרך והלירי על הבד, ובאופן ספונטאני יוצרת עושר דמיוני ופרץ בלתי נשלט של צבעים המחדד את החושים תחילה, ושל האסוציאציות אחר כך, בדומה למוסיקה שאצלי חודרת דרך הבטן, מעוררת אסוציאציות ומפעילה את הדמיון. הצבעים ואופן הנחתם על הבד מהווים עבורי דרך לבטא את חיי, את העבר והעתיד. לרוב, איני בוחרת נושא או  קומפוזיציה מראש, אלא עובדת מהבטן לפי הלך הרוח באותה תקופה של יצירה. 

צילום: ליהי ברוש

עיצוב פנים

לעיצוב פנים שמור מקום מיוחד וחם בליבי. תמיד נמשכתי לאסתטיקה, וב-2014 אף למדתי עיצוב פנים בסטודיו 6B ונסעתי לסיור אדריכלי בניו-יורק מטעמם. אני עוקבת באדיקות אחר אדריכלים ומעצבי פנים רבים, מקבלת השראה וקשובה ורגישה למגמות והטרנדים בתחום. חלק מהסדרות שלי נוצרו בהשראת עיצובים של עודד חלף ועוד.
שלא כמו בעבר, אומנות מקורית מעניינת לא רק את אספני אמנות אלא יותר ויותר הופכת למושא התעניינות של משקי בית אשר מעצבים את ביתם ורוצים להחזיק באומנות מקורית. 

הלקוחות

בהתחלה רכשו את הציורים שלי אנשים מהסביבה (חברים, עובדי אוניברסיטה, רופאים). כיום, עם הקמת אתר גלריה אינטרנטי, ייצוג של ציוריי בגלריות השונות בארץ ובלונדון, תערוכת יחיד וכתבות עיתונאיות, מעגל הרוכשים התרחב עד מאד. הדבר מאפשר לי להיחשף לאנשים מעניינים חדשים ולבתיהם.

מרגש

המפגש עם לקוחות תמיד מרגש. אני אדם חם ורגיש וכל ציור הוא חלק ממני. לאחרונה מכרתי ציור למשפחה מיוחדת בחיפה שמתגוררת בבית פרטי עם קשתות ונוף עוצר נשימה לכרמל והים. נתבקשתי להגיע אליהם עם שמונה ציורים שהם בחרו בקפידה מהאתר שלי. בשיטת האלימינציה הצטמצמנו לארבעה ציורים שאותם השארתי להם לסופ"ש כדי להתיידד ולבחור את האחד והיחיד. "אולי תזמינו חברים או משפחה כדי שיחוו את דעתם ויקלו על הבחירה?"הצעתי ובעל הבית ענה לי: "מה פתאום? אני אמנם לא מבין גדול באומנות, אבל אני יודע מה אני אוהב ועם מה רוצה לחיות בבית הזה". מאד אהבתי והערכתי את תגובתו. הבחירה הסופית הייתה נפלאה. הציור הגדול העניק לבית אווירה של רכות, רומנטיקה ויופי.

צילום: אסף הופמן

חולמת על

סטודיו גדול לציור בדרום תל אביב. סטודיו שיהיה בו מספיק מקום לבדי קנבס ענקיים ולקהל רחב לארח. תערוכות יחיד ומכירות רבות. חולמת גם על עוד ציורים שלי התלויים בבתים ומשמחים את דייריהם.

לאתר של אנה עייש>>
לחשבון האינסטגרם של אנה>>