אופנה היא עולם של תנועה מתמדת: קולקציות מתחלפות, צבעים משתנים, עונות חולפות. המדבר, לעומתה, כמעט ואינו מושפע מעונות השנה. הוא קיים, שקט, נצחי.
בסטודיו של יעל רוזמרין בנופי פרת מתקיים מפגש מסקרן בין שני הקצוות הללו. הבדים הרכים והצלליות העונתיות פוגשים טיח טבעי בגוון חול, ברזל גולמי ואור מדברי מסונן. החומריות אינה מתחרה באופנה אלא מעגנת אותה, מעניקה לה קרקע, עומק והקשר.

המעצבת שרית הראל משתפת: זהו הסטודיו של יעל רוזמרין בישוב נופי פרת, מעצבת בגדים שמנהלת את עיקר פעילותה דרך האינטרנט. שטח הסטודיו הוא 120 מ"ר + גלרייה בשטח 20 מ"ר. יעל חיפשה מקום שיאפשר לה לצמוח, ושכרה חלל תעשייתי גדול ומרווח, הכולל מחסנים לאחסון כמויות גדולות של מלאי, לצד אזור עבודה מסודר ונוח לתפעול היומיומי.
יעל מתגוררת ביישוב קהילתי הנטוע בנוף מדברי מהפנט, והיה לה חשוב שהסטודיו החדש יהיה סמוך למקום מגוריה, עם עדיפות לאזור התעשייה הסמוך. לאחר חיפושים ממושכים היא הבינה שהפתרון המדויק עבורה יהיה לממש אפשרות של בניית קומה נוספת מעל ביתה הפרטי.

החזון היה ליצור חלל תעשייתי, המזכיר באופיו ובתפקודו את חללי העבודה והתצוגה באזורי התעשייה של דרום תל אביב, ובו בזמן לשלב בו מאפיינים של אסתטיקת הוואבי-סאבי היפנית שרואה יופי בארעיות ובחוסר שלמות. האסתטיקה הזו מתאפיינת בא-סימטריה, חספוס, פשטות, צניעות ואינטימיות, ובהערכה ליושר טבעי ותמים של חומרים ותהליכים. בתוך הגישה הזו, דווקא הפגם הוא שמייצר שלמות, משום שאינו מנסה להיות מושלם.
ביטוי מובהק לכך ניתן לראות בגימורי הקירות והתקרה, אותם בחרנו להשאיר בגמר הטיח הטבעי, כפי שהוא מתקבל בשלב ההכנה שלפני הצביעה. הבחירה הזו מעניקה לחלל מראה רך, שמתמזג בעדינות עם הרי המדבר הנשקפים מבעד לחלונות.

כאשר נכנסים אל הסטודיו, הרחוב נשכח מאחור והמבקר נשאב אל חלל מזמין ומרשים. בליבו אזור מרכזי שבו מוצגים הבגדים על מתלי ברזל טבעי המעוגנים לתקרה, לצד אזור מדידות אינטימי ומוגדר. במרכז החלל ניצב דלפק נייד ורסטילי על גלגלים, המשמש להצגת קולקציות ובמקביל גם כעמדת אירוח באירועים מיוחדים המתקיימים מעת לעת בסטודיו.

בחלל המרכזי בולטת דלת אסם לבנה על מסילת ברזל, המובילה לחלל האחסון. מצדו השני של אותו ציר ממוקם חדר העבודה הפרטי של יעל. החדר תחום במעטפת זכוכית פסים וברזל, המאפשרת קשר עין רציף עם החלל המרכזי, תוך שמירה על תחושת פרטיות נדרשת. אחד מקירותיו מחופה במראה המשמשת את אזור המדידות ואף משקפת את הנוף המדברי, ואילו בצידו האחר גב הברזל מתפקד כלוח מגנטים להשראות ורעיונות.

מול הכניסה ניצב גרם מדרגות מברזל שחור עם מעקה רשת תעשייתית, המוביל לקומת גלריה. מן הגלריה נשקפת קומת הכניסה דרך מרפסת קטנה, ורצפתה חופתה בעץ אורן המונח על גבי תשתית ברזל, הממשיכה את השפה החומרית של החלל.
מתחת לגרם המדרגות נוצל החלל לטובת מטבחון קומפקטי, שחזיתותיו חופו בפורמייקה בגוון המדמה את טיח הקירות. זוהי בחירה שממשיכה את השפה החומרית ומטשטשת גבולות בין פונקציה לאסתטיקה.