לורי גולדשטיין היא בין אמניות הקרמיקה המוערכות, הותיקות והבולטות בארץ. אנחנו אוהבות במיוחד בעבודות של לורי את זה שהפריטים שלה לא מתאמצים להיות מושלמים והם גם אפילו לא מנסים להסתיר את סימני הדרך של תהליך היצירה שעברו. אל הקרמיקה הגיעה לורי לגמרי במקרה מעולם עיצוב התלבושות והתפאורה לתיאטרון, והיא אוהבת לשלב את האסטתיקה והאמנות ביחד עם מגבלות הפונקציונליות, כדי ליצור כלי קרמיקה שימושיים ומותאמים לחלל הבית עם נוכחות אמנותית.

נעים להכיר: לורי גולדשטיין, www.pnim.co.il, צילום: אלונה להב

5 עובדות

1.כשהייתי ילדה קטנה, ההורים שלי הרשו לי לצייר על קיר אחד בחדר שלי. כשעברנו דירה, הצבעי היה מזועזע שהאנשים האלה הרשו לבת שלהם להשחית את הקיר.
2.כשעלינו לארץ מניו-יורק, בדרך משדה התעופה למעון העולים שאלתי בדאגה את אמא שלי אם אצטרך לדבר עברית עם הילדים שלי. מזל שהייתי רק בת 8 והיו לי כמה שנים ללמוד את השפה לפני שהילדים שלי נולדו.
3.ידעתי תמיד שאעסוק באמנות כשאגדל. המקצוע הראשון שלי היה עיצוב תפאורה ותלבושות לתיאטרון . אם יש גלגול נשמות ואחזור שוב, אולי אהיה רקדנית וכוריאוגרפית. או חתול… מי יודע.
4.כל כך שמחתי כשהתוודעתי לראשונה למושג וואבי סאבי. הוא מבטא במדוייק את התפיסה האסתטית שלי ותפיסת החיים שלי. ההבנה שכל הדברים ארעיים, מתכלים, לא-מושלמים. אני אוהבת לראות את סימני הבניה של הכלים, את החיבורים, הקיפולים. הלא-מושלם הופך את היצירה למעניינת לאורך זמן.
5.אני אוהבת להיות לבד, לא סתם אני עובדת בסטודיו לבד. הרבה פעמים שואלים אם אני צריכה אסיסטנט ולמה אני לא לוקחת עוד עזרה והסיבה הסודית שלי היא שפשוט הכי טוב לי בסטודיו לבד. אבל, אני אוהבת להיות לבד רק כי אני יודעת שיש לי את האנשים שלי.

נעים להכיר: לורי גולדשטיין, www.pnim.co.il, צילום: אלונה להב

הבית שלי

עברנו לכרכור מתל אביב לפני 12 שנים. חיפשנו בית קיים, ותיק, עם מבנה נוסף בחצר שיהיה הסטודיו שלי. אנחנו אוהבים סימני חיים והיסטוריה של מקום. הבית נבנה בשנות החמישים כמבנה של שני חדרים וחצר ארוכה לחקלאות וגידול חיות. כשראינו את הבית מבחוץ בפעם הראשונה הכל היה באמת מכוער ומוזנח אבל איכשהו גם מלא חן ובעיקר פוטנציאל. שנינו ידענו שזה הבית. תוך כמה חודשים מכרנו, קנינו, שיפצנו ועברנו.

נעים להכיר: לורי גולדשטיין, www.pnim.co.il, צילום: אלונה להב

לא שינינו את גודלו, אבל בפנים שברנו הרבה קירות כדי ליצור חדר שינה שלישי ולהרחיב קצת את חדר האמבטיה הקטנטן. עבדנו על התכנון לבד והפתרונות שלנו פשוטים. הגינה הייתה עץ שסק מקדימה, המון סלעים ובלאגן. התחלנו בשתילות ונטיעות ועכשיו היא פורחת.

נעים להכיר: לורי גולדשטיין, www.pnim.co.il, צילום: אלונה להב

אל הקרמיקה הגעתי במקרה. כשסיימתי את התואר הראשון שלי בעיצוב לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, נסעתי לשנה לניו יורק, כדי ללמוד ציור ורישום והתכוונתי לחזור אחרי שנה כדי להמשיך לתואר שני. בניו יורק, חשבתי: למה בעצם שלא אלמד פה לתואר שני? אז התחלתי ללמוד ב-NYU. היה נורא. הלימודים היו מאד קשים ותובעניים והגישה הייתה לא מעודדת. שליש מהכיתה עזב אחרי סמסטר ראשון. אני סיימתי את השנה הראשונה והחלטתי לקחת חופשה. חשבתי שיהיה כיף לקחת איזה קורס בעיר שבה החבר שלי התגורר וביררתי מה יש במרכז האמנויות. היה קורס אבניים. הלכתי. התאהבתי. כל מה שרציתי לעשות זה לשבת ליד האבניים ולעבוד עם הבוץ הזה.
נעים להכיר: לורי גולדשטיין, www.pnim.co.il, צילום: אלונה להב

מייד ביקשתי להיות אסיסטנטית בסטודיו כדי שיהיה לי מפתח ואוכל לבוא לעבוד באופן עצמאי. מצאתי גם עוד שיעור במנהטן ואחר-כך מקום יותר רציני ואחרי שנה, שאלתי את המורה שלי איך אני הופכת את הדבר הזה למקצוע. היא אמרה לי מה לעשות ועשיתי בדיוק את זה. הלכתי ללמוד באוניברסיטת אלפרד, אחד מהמקומות הכי טובים ללמוד קרמיקה, במרחק שבע שעות מהעיר, עיירה קטנה בחגורת השלג של ארה"ב. שם ביליתי את השנתיים הכי טובות שלי. עשינו הכל לבד – הכנת החימר, הגלזורות ושריפת התנורים. המורים היו מצויינים, חיוביים ומעודדים, הסטודנטים סביבי היו מוכשרים וכיפיים וכל האוירה הייתה יצירתית ומלאת אנרגיה.

נעים להכיר: לורי גולדשטיין, www.pnim.co.il, צילום: אלונה להב

כשסיימתי את הלימודים, חזרתי לארץ וקפצתי למים. התארגנתי עם סטודיו והתחלתי למכור בשלושה קואפרטיבים לקרמיקה, הצטרפתי לאגודת הקרמיקאים ועבדתי המון. התחלתי להכיר את עולם הקרמיקה בישראל. ב-22 השנים שאני קרמיקאית, התחום תפס תאוצה רצינית בישראל, הקרמיקה הפכה ליותר חשובה בתחום עיצוב הפנים ובכלל. כיום אני שותפה בקואופרטיב אחד, מוכרת הרבה שנים כבר בחנות מוזיאון ארץ ישראל, עבדתי עם מגוון חנויות כמו אנג'לי וקום איל פו ולקוחות רבים באים אלי לסטודיו.

נעים להכיר: לורי גולדשטיין, www.pnim.co.il, צילום: אלונה להב

אמנם התחלתי את דרכי בקרמיקה על האבניים והייתי מאוהבת בהם אבל אחרי שלקחתי קורס בבניית יד (כל מה שיוצרים לא על האבניים), הבנתי שאני מוצאת שם את מקומי. אני בונה בעיקר ממשטחים תוך שימוש בידע שלי בגזרות וטכניקות של בניית תלבושות ותפאורה, בטקסטורות רכות כמו בטקסטיל ובנייה יציבה כמו בתפאורה. אני אוהבת את הרכות החושנית של החימר ומנסה לשמר אותה גם כשהחימר הופך לקרמיקה קשה לאחר השריפות בתנור.

נעים להכיר: לורי גולדשטיין, www.pnim.co.il, צילום: אלונה להב

כשסיימתי את הלימודים, בעל של חברה טובה שאל אותי מה העניין עם עבודת יד, הרי יש דברים מצויינים ויפים שמיוצרים במפעל. במקום תשובה, נתתי לו ספל במתנה. אחרי חודש התקשר אלי ואמר – הבנתי. התחושה של שימוש בקרמיקה בעבודת יד היא אחרת וייחודית.

נעים להכיר: לורי גולדשטיין, www.pnim.co.il, צילום: אלונה להב

אני חושבת שהחיים שלנו הם פה ועכשיו וצריך ליהנות מהם. להשתמש בכלים הכי אהובים שלנו, ללבוש את הבגדים היפים, לא לשמור בארון לארוע חגיגי. היום הוא יום חגיגי.

נעים להכיר: לורי גולדשטיין, www.pnim.co.il, צילום: אלונה להב

אני אוהבת לעבוד בתוך מגבלות של פונקציונליות שמרגישות לי כמו אתגר שמעורר את החשיבה היצירתית. כמעט כל דבר יכול להיות השראה. מעבר לאהבה שלי לארכיטקטורה וטקסטיל וציור ואוכל ומעבר מדו מיד לתלת מימד עם גזרות, גם מוסיקה או ריקוד או עלה או חפץ חלוד ברחוב יכולים לתת לי רעיון. אני אוהבת את הארכיטקטים פרנק גרי וזאהה חדיד מאד, הציירים אייברי פישרדייויד הוקני והכי את רפאלו וברונזינו. אני מלאת הערכה ואהבה למורים שלי שהיוו לי השראה גדולה – קים דיקי, ג'ון ואנדריאה גיל, אן קארי, ז'אן פייר לארוק, ואל קושינג.

נעים להכיר: לורי גולדשטיין, www.pnim.co.il, צילום: אלונה להב

לפני שעברנו לכרכור, חלקתי סטודיו בגני יהודה עם חברתי יעל נתנאל ישי, מעצבת טקסטיל בסטודיו לימונדה .עבדנו ביחד במשך עשר שנים. היא בהדפס משי ובד ואני בחימר, בסינק מושלם. מיעל למדתי המון דברים טובים ובעיקר שהכל אפשרי. אני עוד מחכה שנעשה יחד מכירה "לימונדה ולורי – האיחוד", כשהיא תסיים את לימודיה הנוכחיים ותחזור לעבוד בסטודיו שלה. ליד הסטודיו שלנו בגני יהודה, נפתח עוד סטודיו לקרמיקה של אפרת הלר, שהפכה מעצבת גרפית ובלוגרית. אני נהנית לקרוא את הפוסטים שלה שנכתבים בהומור והכל כל-כך יפה. אני אוהבת את אמנות המטבח הבריא של רויטל זינגר, מאד. ביסים של הילה קריב, בלוג יפהפה על אוכל וגם הבלוג What Katie Ate של צלמת וכותבת ספרי בישול אירית שגרה באוסטרליה. חוץ מזה, מאז שיש אינסטגרם, אני עוקבת אחרי הרבה מגזינים של עיצוב, ארכיטקטורה ואוכל. ככה הכרתי את Pnim למשל.

נעים להכיר: לורי גולדשטיין, www.pnim.co.il, צילום: אלונה להב
מאז שאנחנו גרים בכרכור, הסטודיו מאחורי הבית וזה חלום. למעשה, הרצון שלי לחבר בין הבית לסטודיו היה המניע למעבר מתל אביב. רציתי להיות אמא נוכחת וזמינה לילדים שלי. לפעמים שואלים אותי אם לא קשה לי שהכל קרוב ומעורבב. אני אוהבת את זה ככה, כי אני אוהבת להיות בסטודיו ולעבוד עם אפשרות גם לחזור לסיים עוד דברים אם יש לי זמן חופשי בהמשך היום ואני אוהבת להיות קרובה לבית.

נעים להכיר: לורי גולדשטיין, www.pnim.co.il, צילום: אלונה להב

אני אוהבת את הלקוחות שלי. זו קבוצה הטרוגנית, דבר שמשמח אותי מאד. הכי כיף שבאים לסטודיו. גם רואים את כל מגוון העבודות, גם רואים איפה הכל נעשה ובעיקר יש מפגש בין אנשים. הדבר הפשוט הזה, אינטראקציה וחיבור, שיחה טובה. שלא לדבר על הזכות שלי להיות חלק מחיי היום-יום שלהם דרך הכלים שלי.
תמיד יש לי כמה קולקציות בו זמנית, כחולים וירוקים ולבנים ושחורים ואפורים וגם ורודים. לפעמים אני יותר קשורה לצבע מסויים, עובדת איתו יותר ואז מתגעגעת לצבע אחר. אני מוצאת שלפעמים כשאני מפתחת צבע חדש הוא מוביל לצורות חדשות ולפעמים צורות חדשות מבקשות צבע חדש. אני מאד אוהבת שחור ואפור וירוק ג'ייד. לפעמים אני חושבת שיכולתי לעבוד חיים שלמים רק איתם.

נעים להכיר: לורי גולדשטיין, www.pnim.co.il, צילום: אלונה להב

בשנים האחרונות אני עובדת עם חברתי מאיה לבנת-הרוש, מעצבת מתמחה בסטיילינג וסטיילינג לצילום – אוכל, חללים מסחריים, בתים פרטיים ודירות. עבדנו על פרוייקטים לרגבה ולזדקה ומגוון בתים של ארכיטקטים. אנחנו נהנות לעבוד יחד וזה מסלול מקביל לעבודה שלי בסטודיו שמרגש אותי ומעורר אפיקים יצירתיים נוספים.

נעים להכיר: לורי גולדשטיין, www.pnim.co.il, צילום: אלונה להב

כשהייתי סטודנטית קראתי על שתי חברות קרמיקאיות מניו אינגלנד, שבמשך חצי שנה עבדו בסטודיו שלהן ובחצי השני של השנה ניהלו בית קפה קטן, בישלו ומכרו את האוכל והכלים שלהן.
חשבתי: "טוב, אני רק צריכה למצוא עם מי לעשות את זה". כשסיימתי את הלימודים והתחלתי לעבוד, כבר לא חשקתי בזה יותר, אבל החלום לעשות כלים לבית קפה קטן ומגניב נשאר עדיין . מבחינתי, פרוייקט שבו אני מפתחת כלים וחפצים חדשים ספציפית עבור הפרוייקט, זה תמיד חלום.

צילומים: אלונה להב