עדי אסף

העבודות של אמנית הטקסטיל עדי אסף מתחילות בחבל, אבל מהר מאוד חורגות מההגדרה המוכרת של מקרמה. בידיה, הטקסטיל הופך לחומר שממש בונה חלל: הוא מטפס על קירות ותקרות, יוצר מחיצות, מסנן מבטים ואור, מגדיר תנועה ומכניס אל האדריכלות שכבה של רכות, קצב ועומק. עדי עובדת עם מעצבי פנים ואדריכלים כבר משלב התכנון, קוראת יחד איתם את המקום ומפתחת עבורם יצירות חד-פעמיות שנולדות מתוך הקונספט. בפרויקטים פרטיים, מלונאיים וציבוריים, עבודת היד שלה אינה קישוט שמתווסף בסוף, אלא מפגש בין אמנות טקסטיל לאדריכלות, ובין נוכחות פיסולית גדולה למשהו אנושי, טבעי ורך שנעשה כולו בעבודת יד.

קצת על עדי

אני בת 43, אמא לשלושה, שני בנים ובת אמצעית. בת זוג לאודי ואנחנו גרים במושב גבע כרמל, במשק ילדותי. הבית והמשפחה הם מרכז חיי, את שלושת ילדי ילדתי בבית והקשר עם שלושת אחיותיי ואימי הוא הדוק ויומיומי. אנחנו חיים כחמולה מודרנית, כולנו באותו מושב.
במקביל, גם העבודה שלי היא תחום מרכזי בחיי. אני אוהבת את היצירה בסטודיו, כל פרוייקט חדש מחייה ומשמח אותי. הסטודיו שלי גם נמצא במשק שלנו, ליד מטעי הבננות.

מקרמה

עוד כנערה נמשכתי לעולם התכשיטים, ולאחר הצבא למדתי קשירות מיקרו מקרמה בחוטי שעווה דקים ובמשך עשור יצרתי תכשיטי מיקרו מקרמה משולבים אבני חן. הסגנון היה אינדיאני, שבטי ומאוד עדין.
למדתי גם צורפות ושילבתי בין מתכת ומיקרו מקרמה. זה היה עולם מרתק שאהבתי בכל ליבי, בתקופה שבה עבודת יד היתה תמיד מקורית ואותנטית.
בתחילת שנות השלושים שלי, עם לידת בתי, עידן הבוהו שיק החל, והחזיר את אמנות המקרמה לקדמת הבמה. מאז ועד היום אני ממשיכה לגלות ולעוף על העושר שיש בעולם הזה, שבו החבלים הם חומרי גלם שמאפשר אין גבול ליצירתיות ולאפשרויות העיצוב שניתן לפתח.

אומנות לא ממוסגרת

המפגש בין החבל לקשר יוצר חוויה שיש בה גם מחשבה, גם רגש וגם מגע. לכן כל בחירה חשובה בעיניי: סוג החבל, העובי שלו, הגוון, המרקם, ואפילו היצרן. גם כשמדובר בכותנה, אין באמת חומר אחד זהה לאחר, וכל שינוי קטן מורגש בתוצאה הסופית.
יש אינספור דרכים לחבר, ללפף ולקשור חבל, ובתוך המרחב הזה נמצאת היצירה שלי. הבחירה בסוגי הקשרים היא הבחירה בשפה, בקצב, באופי של העבודה ובסיפור שהיא מספרת. מצד אחד חומר עם נוכחות חזקה, כמעט פיסולית, ומצד שני עדינות שמזמינה להתקרב, להתבונן, כמעט לגעת. אולי בגלל זה אני רואה במקרמה אמנות לא ממוסגרת שממש חיה בתוך החלל, לא רק תלויה עליו. היא עגולה יותר בנוכחות שלה, עוטפת יותר, וחווייתית יותר, כי לא רק רואים אותה, מרגישים אותה.

חלק מהשפה

האפשרויות העיצוביות ליצירות הטקסטיל שלי הן רחבות מאוד: מחיצות, חיפויי קיר ותקרה, מעקות והפרדות במדרגות, גופי תאורה, גדרות, ריהוט ואלמנטים תלויים. אני לא עובדת מתוך קטלוג של פתרונות קבועים. כל פרויקט הוא הזדמנות לפתח משהו חדש מתוך החלל עצמו. שם, בעיניי, נמצא החיבור הכי מעניין בין עבודת יד לבין אדריכלות, כשהמקרמה לא משמש כקישוט בתוך הפרויקט, אלא חלק מהשפה שלו.

חיבור למעצבים ואדריכלים

אחד החיבורים שאני הכי אוהבת הוא עבודה משותפת עם אדריכלים ומעצבי פנים. יצירות הטקסטיל שלי לא חייבות להגיע אל החלל רק בשלב האחרון, אלא יכולות להיכנס כבר לתוך התכנון עצמו ולהפוך לחומר עם נוכחות אדריכלית שממלאת תפקיד בחלל.
כשאני נכנסת לפרויקט בשלב מוקדם, אני לומדת את האדריכלות, את הקונספט ואת חומרי הגלם שנבחרו, בוחנת מידות, פרופורציות, נקודות חיבור ותנאי התקנה, וחושבת יחד עם המתכננים מה נכון שהעבודה תייצר בתוך החלל. לפעמים היא צריכה לחצוץ מבלי לחסום, לפעמים לרכך מסה אדריכלית, לייצר שקיפות, להכניס קצב או תנועה, ולפעמים היא הופכת בעצמה לאחד האלמנטים שמגדירים את המקום.
הניסיון שלי בפרויקטים פרטיים וציבוריים וביצירות בקנה מידה גדול מאפשר לי לקחת רעיון שנמצא בתכנית או בדמיון של האדריכל ולפתח עבורו פתרון ייעודי, תוך התייחסות גם לאסתטיקה וגם לאופן שבו העבודה תתחבר ותתקיים בתוך המבנה.

עבודה בעולם האירוח

הפרויקט המלונאי הראשון שלי התחיל ב-2016, כשהאדריכלית רות ארד פנתה אליי במסגרת העבודה על מלון קדמא. היא בחרה להכניס את המקרמה כחלק משמעותי מהשפה העיצובית של המלון, ולא כאלמנט נקודתי. העבודות נפרשו על פני אזורים שונים במלון ונולדו מתוך החיבור למקום, לאור, לחומריות ולנוף המדברי שסביבו. זו הייתה עבורי הפעם הראשונה שבה ראיתי עד כמה העבודות שלי יכולות להשפיע על החוויה של המקום.

כיום אני עובדת בעיקר עם מלונות, מסעדות ומרחבים ציבוריים. אני מאוד אוהבת פרויקטים כאלה, כי הם מאפשרים ליצור חוויה שעוברת עם האדם בתוך החלל, דרך מחיצות, תקרות, קירות, גופי תאורה או עבודות גדולות שמייצרות זהות למקום.
זה גם מתחבר למה שקורה היום בעולם העיצוב. מעצבי פנים ואדריכלים כבר לא מחפשים רק לסיים חלל יפה, אלא לספר באמצעותו סיפור ולתת לו חיים. יש רצון לעבוד עם חומרים שיוצאים מגבולות הקיר והתקרה, נכנסים אל תוך נפח החלל ומוסיפים לו שכבות, עומק ותנועה. ובתקופה שבה ה-AI הופך לחלק משמעותי מהעולם שלנו, אני מרגישה שיש במקביל כמיהה חזקה דווקא למה שאי אפשר לייצר בלחיצת כפתור.

אולי בגלל זה אני כל כך אוהבת את שיתוף הפעולה עם מעצבים ואדריכלים בפרויקטים מלונאיים. יש שם נכונות להעיז, לעבוד בקנה מידה גדול, לבחון חיבורים לא צפויים ולתת לחומר תפקיד אמיתי בתוך הקונספט. מבחינתי אלה הפרויקטים שבהם נוצר החיבור המלא ביותר בין אמנות, עיצוב ואדריכלות, כשהמקרמה כבר לא רק נמצא בחלל, אלא הופך לחלק מהאווירה ומהסיפור שהוא מספר.

הגשמה

יש משהו ביצירת טקסטיל גדולה שמרגיש לי כמו הוכחה שהכל אפשרי. כשהחבל מקבל נפח, עומק ותנועה, נוצר משהו מאוד עוצמתי, דווקא מתוך חומר שהוא כל כך רך וטבעי. אני אוהבת את המתח הזה: עבודה גדולה ומרשימה, שיש בה כוח, אבל גם רכות, מגע ואנושיות.
וברגע שאני עומדת מול יצירה כזאת אחרי שסיימתי אותה, אני תמיד מרגישה לרגע את כל הדרך שעברה בידיים שלי מחבל פשוט, דרך מאות ואלפי קשרים, ועד לדבר הגדול הזה שעומד מולי. מבחינתי זו תחושה חזקה של הגשמה.

לאינסטגרם של עדי אסף>>
לפייסבוק של עדי>>
לפרטים נוספים>>
עוד על עדי>>