אנחנו תמיד אוהבות לכתוב כאן על בתים של מעצבות והסיפור על הבחירות שנעשו בהם. הסיפור של מעצבת הפנים רוני ברטל הוא אחד המעניינים שבהם. במסגרת עבודתה רוני אחראית על עיצוב ותכנון של בתים בכל הגדלים, ובכל מנעד התקציבים. הם תמיד שונים זה מזה ומבטאים את אורח חייהם של לקוחותיה וטעמם. וכך את ביתה הפרטי עיצבה רוני לגמרי שונה מכל בית אחר שעיצבה בעבר. זהו בית צנוע, עם עיצוב בסיסי שמזכיר קצת את הצניעות של פעם. השיפוץ הצליח להגיע למיקסום הפוטנציאל הגלום בבית ומשאיר הרבה כבוד לעברו.

המעצבת רוני ברטל משתפת: מדובר בביתי הפרטי, דירת דופלקס בת חמישה חדרים בתל אביב, 100 מ"ר. בית חמוד וצנוע, המתאים בול למידותינו. אנחנו זוג (שי ורוני)+3 (נילי בת 10, מיכאל בן 7, ואליאנה בת 5). רכשנו את הבית לפני שנתיים, ואחרי כמעט שנה שהתגוררנו בו, יצאנו ממנו לטובת השיפוץ וחזרנו אליו עם סיום השיפוץ. אנחנו גרים בשכונה הזו מזה עשור, לפני כן התגוררנו בה בשכירויות עד שרכשנו את הבית הנוכחי באותה שכונה. הבית נבנה בתחילת שנות ה-80, ולפני כן לא שופץ מעולם. גודל הקומה הראשונה הוא 80 מ"ר וגודל הקומה השנייה הוא 20 מ"ר. בקומת הכניסה נמצאים החלל הציבורי, חדרי הילדים, חדר הרחצה של הילדים, פינת עבודה ואזורי שירות. בקומה השנייה נמצא חדר השינה של ההורים.

במסגרת עבודתי כמעצבת פנים אני לוקחת על עצמי פרויקטים של בתים בכל הגדלים, ובכל מנעד התקציבים. הבתים בעיצובי שונים זה מזה, הם מדברים ומבטאים את הלקוחות, את מי שהם ואת מה שמייצג אותם. אני חושבת שבמובן הזה, הבית שלי אולי יפתיע קצת במראה שלו. הוא לא ממש דומה לאף בית אחר שעיצבתי. הוא משדר משהו פשוט, צנוע, בסיסי, קצת בית של פעם.
שטח המטבח די קטן, ולכן תכננתי אותו מתוך מחשבה על תכולת כל מגירה. הכל ממוקם בהתאם לתדירות השימוש ולמיקום פונקציות השימוש. המקרר האינטגרלי היה אילוץ שנבע ממידות החלל ועמוד בטון שמוחבא בגב ארונות המטבח. מקרר אינטגרלי "חוסך" בעומק הארונות, ובמקרה שלנו כל ס"מ היה הכרחי. בתוך המטרז' הקומפקטי של המטבח הצלחתי לייצר על ידי תכנון חכם כמות שטחי אחסון שזהה למטבח שהוא פי 1.5 מגודלו בפועל.

הקמין היה חלום שלי. חימום המזגנים בחורף נוראי. בחורף האחרון נהננו ממנו מאוד. הוא קמין שהיה בבית הוריי ולא היה בשימוש.
שולחן האוכל הוא שולחן האוכל מבית ילדותי, הוא בן 40 פלוס. את כסאות האוכל והשטיחים ליקטתי ברכישות יד 2. אחרי שרכשתי אותם עשיתי בירור לגבי הכסאות  וגיליתי שזהו דגם שעוצב לפני כ-25 שנים על ידי פטריסיה אורקיולה וסונג סוק קים.
לגוף התאורה של אינגו מעל שולחן האוכל אף אחד לא נותר אדיש. הוא פיס שתמיד אהבתי מאוד, ובכל ביקור עם לקוחות שלי בחנויות תאורה התעכבתי עליו.

היה לי חשוב להשאיר משהו מהעבר של הנכס. כך למשל, עשיתי שימוש בחלקי פנים ארון הקיר שהיה בבית הזה טרם השיפוץ. המגירות החומות במדפי הספרים הלבנים + ארון חדר הרחצה עשויים מחלקי הארון. באותו אופן שימרתי את המדרגות. שינוי קטן שמרגיש משמעותי היה הריסה של קיר מדרגות שהיה עד התקרה ופתחנו אותו ויצרנו ממנו מעקה בנוי. זה יצר משהו בגאומטריה שמאוד אהבנו, ומעבר לפתיחות בחלל זה גם מכניס אור למסדרון.

לא כל דבר "עשוי" ומטופל בבית. למשל, את הגומחה שמתחת למדרגות המשמשת לאחסון בחרתי שלא לסגור עם חזית בנגרות, ובפתח שלה נתלה וילון. אני מעריכה שזו בחירה שבטח תגרום להרמת גבה. היום רוב הלקוחות מכוונים לטיפול מקסימלי בבית. לרצון להרגיש חדש, מדויק. רציתי יותר פשטות של פעם שהיתה כאן פעם בארץ. אני זוכרת את דלת האקורדיון בין המטבח לסלון בבית של סבי וסבתי, וזה קצת כזה.

ברבים מהפרויקטים שלי הלקוחות ואני "מגלחים" את הבית, ומפשיטים אותו עד לרמת שלד. המניע ברור. החיים השתנו והבתים כפי שתוכננו לפני 30-40 שנה לא מתאימים לאורח החיים העכשווי. בזמנו נתקלתי בכתבה ארכיונית על דירה ותיקה שעיצב אדריכל אמריקאי בתל אביב, והבנתי שזו בעצם דירה שאני תכננתי את השיפוץ והעיצוב שלה ללקוחה שלי בשנת 2015. גם אותה "גילחנו" ובנינו מחדש. אחרי קריאת הכתבה הזו הבנתי שגילוח בתים זה הרס של עבודה של מישהו אחר. ההבנה הזו הכתה בי כמו אגרוף בבטן. מאותו רגע היחס שלי לתכנון מחדש, ולגילוח נכסים הוא אחר. מכאן הגיעה הבחירה להשאיר את גרם המדרגות ולייצר פריטים חדשים באמצעות חומרי גלם שהיו בבית מקודם.

אין לנו מבואת כניסה, וההבנה בצורך שיהיה מקום שיקבל את פנינו כשמגיעים, מקום לזרוק אליו נעליים, מפתחות ותיקים היא ברורה. בכל הבתים שאני עושה אני מקפידה על תכנון מבואה. אצלנו תפקיד המבואה מתפצל לשלושה מקומות סמוכים לכניסה. מאחורי דלת הכניסה יש מדפי ספרייה, מתחת להם על הרצפה יש מיכלי אחסון לנעלי הילדים. המקום השני הוא סט של ארבע המגירות שכאמור שלפתי מארון בגדים בן 30 שנה והתאמתי את מידותיהן למדפים. המקום השלישי הוא ארון הכניסה שלמעשה ממוקם מול המדרגות ועדיין סמוך לכניסה. זהו ארון מעילים, כובעים, תיקים, עוד נעליים, קסדות וכדומה.

עוד בנוגע לתכנון הקפדני לחפצים: טרם השיפוץ המקום היחידי למקם את מכונת הכביסה והמייבש היה בקומה השנייה. מובן היה לי שאני מורידה את הכביסה והשירות לקומת הכניסה. מיקמתי אותם במה שהיה המסדרון. המסדרון הזה הפך לפינת שירות + פינת עבודה, וזהו עוד ניצול יעיל של המטרז' הקומפקטי שלנו. אזור השירות הזה כולל את ארון המכונות ועוד ארון סמוך לו ברוחב 65 ס"מ שמכיל הכל במובן של ארון שירות.

גם נושא תליית הכביסה, שהרבה פעמים נשכח בתכנון בית, היה נושא שדרש פיצוח. אני תולה כביסה רק בתוך הבית, אז ניצלתי את "השטח המת" שבפינת השירות ובפינת העבודה. החצי מ"ר הפנוי שהיה שם נוצל לטובת מתקן לתליית כביסה שעולה ויורד. וכך למעשה, אני מורידה אותו כדי לתלות כביסה, ומעלה אותו כשמסיימת על מנת שכביסה לא תתפוס מקום במרחב הבית. המתקן נהנה מהחלון של חדר הרחצה כך שאין בעיית עובש או לחות.

השימוש בחלקי פנים הארון הוא גם בארון חדר הרחצה שבחדר שלנו. העברתי את חלקי הארון הישן לנגר שייצר מהם את ארון הרחצה בהתאם לתכנון שלי. השימוש החוזר הזה משאיר ניחוח נוסטלגי של מה שהיה פה, וחומר הגלם הזה שהיה נפוץ בארץ בעבר. 

בחדרי הילדים כל אחד מהילדים בחר לעצמו טפט שמצא חן בעיניו. הקפדתי לרכוש טפטים בתקציב טוב, מתוך המחשבה שיש סיכוי גבוה שתוך שנתיים אוריד אותם, בהתאם לטעמ הילדים שמשתנה. למעשה, כל בחירה לילדים נעשתה מתוך המחשבה הזו. השולחן בחדר של נילי נוצר באופן וורסטילי וכך גם המיטה שלה. היא הייתה בת 9 כשנכנסנו לגור בבית, ומהיכרותי איתה היה לי ברור שהיא זקוקה למשטח ענק ליצור עליו, לכתוב עליו, וגם שישמש אותה כמדף. לבקשתה יש לה גם מדף קטן עם מראת פנים ומנורה ממוקדת שהכנתי. ערסל הישיבה משמש בחדר כפריט כייפי.

מיכאל היה בן 6 כשנכנסנו לבית. הוא ירש את השולחן של היוצר אלון דודו. יצרנו עבורו מיטה מגניבה בגובה לא סטנדרטי. בסיס המיטה מורכב ממערכת מגירות מאיקאה ושילבנו השלמה בנגרות של מדפים המשמשים גם כסולם העלייה למיטה. המגירות תחת המיטה הן למעשה ארון הבגדים שלו. אני מקפידה לנהל את מלאי החפצים בבית. לילדים יש בארון רק את הבגדים שהם באמת לובשים ובכמות שמספיקה בדיוק לתדירות הכביסה שאני עושה. ביום שבו ירצה לשנות את הדברים יש לי כבר ידיעה ברורה איך החדר יכול להתארגן אחרת, גם עם ארון בגדים "קונבנציונלי".

אליאנה, שהייתה בת 4 כשנכנסנו לבית, זכתה בטפט הכי שמח בעולם. השידה שלה לצד המיטה היא פריט יד 2, ששיפצתי וצבעתי. השטיח הוזמן אונליין. גם אצלה החדר יכול להתבגר איתה כשמיטת המעבר תהפוך בעתיד למיטת יחיד עם בסיס מעניין ושידת המדפים תוחלף במידת הצורך בשולחן ומעליו אולי מידוף. יש גמישות ומגוון אפשרויות לתכנון הריהוט בחדר.

לא ממש היו לי ימי קניות. את רוב הקניות עשיתי טלפונית. ידעתי מראש אילו אריחים יהיו בחדרי הרחצה, אילו דלתות פנים, איזה פרקט, אילו גופי תאורה, הכל היה מגובש, ידוע ומובנה מראש.
אחת המטרות הייתה לייצר בית שלא מרגיש חדש. שהשיפוץ לא יהיה ניכר, ושהבית לא יהיה מבוים. משמח אותי כשאנשים אומרים שזה מרגיש כאילו אנחנו גרים בבית הזה שנים. רציתי לייצר הרגשה מסוימת ולאו דווקא נראות מסוימת. אני מתקשה לתאר במילים את ההרגשה הזו. אבל אני מניחה שמדובר באיזושהי כנות בבית ומימד נוסף שהוא מעבר לאוסף חפצים.

בתכנון הגעתי למיקסום הפוטנציאל של הנכס. אחרי הכל, הנכס לא נהנה ממטרז' עודף, וניהול הרכוש ומלאי החפצים שלנו דרש תכנון קפדני מראש. מסגרת העבודה הייתה מאוד ברורה: התקציב, אנשי המקצוע שבחרתי לעבוד איתם, הספקים והחנויות. הכל היה ידוע מראש וכל ההחלטות נעשו בשיקול דעת.
שמעתי מהרבה חברות וקולגות שלעצב לעצמן היה להן הכי קשה. לי זו הייתה חוויה נפלאה שאני מוכנה לעבור שוב. מאוד נהניתי מתהליך התכנון והרכבת הפזל, ונהניתי גם מהביצוע שזרם לנו נהדר. הבית לא עבר תהליך הלבשה מחדש, אלא ההלבשה נוצרה ונוצרת תוך כדי החיים. הבית מושפע מאיתנו וימשיך להתעבות ולהתפתח עם החיים שלנו. החיים הם הגורם היוצר של הבית. הוא מורכב מאוסף דברים שהם האהבות שלנו, שהם מי שאנחנו, הוא מורכב מאיתנו ומושפע מאיתנו.
תמונות הבית לפני (צילום: רוני ברטל):

עיצוב: רוני ברטל
צילום: נמרוד לוי
לאתר של רוני ברטל>>
לדף הפייסבוק של רוני>>
לחשבון האינסטגרם של רוני>>
עוד על רוני ברטל>>