לירז: לפני ארבע שנים, כשעברנו להתגורר בבית שבנינו, רציתי שיהיה בו הרבה לבן. בחרתי חלונות לבנים, קירות לבנים, רהיטים לבנים, תקרת עץ לבנה.
רק לפני שנה בערך, התחלתי להרגיש שכל הלבן הזה הוא קצת לבן מידי בשבילי. זה היה תהליך הדרגתי שבו לאט לאט התחלתי להרגיש שהלבן הזה הוא בעצם רק נקודת ההתחלה. כמו קנבס ריק ומאפשר. הרגשתי שהבית שלי מחכה להתמלא. כי ככה זה עם בתים. עם הזמן הם מבקשים להתמלא. באישיות שלנו, בסיפור שלנו, בנו.
לוקח זמן להבין בית. להבין את החיים בתוכו, להבין את הבקשות של החיים ממנו. אנחנו נוטים לחשוב על בית כעל משהו דומם, אבל בית הוא יצור אורגני. הוא משתנה ביחד איתנו. הוא מתרחב ומתכווץ, לובש ופושט את הטעמים המשתנים שלנו, את התהליכים שאנחנו עוברים.
אנחנו נוטים להתלהב מאוד מבתים שמספרים את הסיפור של מי שגר בהם. בתים אישיים, שיש בהם אמירה ברורה ולא מתנצלת. הכתבות הכי אהובות אצלנו במגזין הן תמיד כאלה שמציגות בתים שהם הכי רחוקים מלהיות גנריים, ועדיין, איכשהו, אנחנו כל כך מפוחדים כשזה מגיע לבית הפרטי שלנו. מפחדים מצבע, משינוי, מכל מה שלא מתיישר עם הטרנדים הנוכחיים, או עם מה שהתרגלנו לראות אצל אחרים.
למה בעצם אנחנו כל כך מפחדים? בסופו של דבר הרי זה רק חומר. צבע. מסמר בקיר. לא החלטות הרות גורל. אני חושבת שמה שבאמת מפחיד אותנו הוא הצורך לנסח אמירה. להגיד משהו בקול רם, נחרץ, ברור. זה לא מפחיד רק בבתים שלנו, זה אתגר שנלווה גם לחיים שלנו בכלל. להגיד משהו, לעמוד באומץ מאחורי תפיסה ולא להתנצל עליה. התהליך הזה, של יצירת הבית שלנו, הוא בעצם גם תהליך רגשי, שמציף שאלות על מי שאנחנו רוצים להיות ועל מה שאנחנו רוצים להגיד.
לפעמים יש איזה קול פנימי שמדבר בשקט, שלא מתבלבל משפע ההשראות שמסביבנו. בתהליך של עדינות ואומץ, אפשר לפשוט מעלינו את כל הגבולות ששמנו לעצמנו ולנסות להקשיב לו. להתעלם מהנכון-לא-נכון, מההגדרות המקובלות של מה מתאים למה. במקום זה, אנחנו יכולים לנסות לזהות את הדברים שעושים לנו טוב, ופשוט להכניס אותם הביתה. העובדה שאנחנו אוהבים אותם היא לגמרי סיבה מספיק טובה.
אני מקווה שהמסע האישי שלי, שאותו אחלוק איתכם בקרוב במגזין, יהיה השראה לכל מי שצריך קצת "שיקוי אומץ" כשזה מגיע לבית האישי שלו. בקרוב…
התמונות לקוחות מתוך מדור בתים ואנשים וצולמו על יד אורית ארנון
וואו, כל כך מתחברת לנאמר. לבית יש רצונות לגמרי. לבית יש רצון להתמלא זה תהליך הכרות מתמשך וגם מאוד דינמי. שמחייב אמירה ברורה . ולשמוע ולהשמיע את הקול הייחודי הזה. בדיוק היום כתבתי פוסט מגירה על עיצוב קוהרנטי חד וברור.
שאפו. ממש אהבתי!
תודה ענבל 🙂
תודה על הפוסט המחזק הזה!
בדיוק אנחנו בסוף תהליך של עיצוב ובחירות לדירה חדשה, שמסיבות כלכליות בעיקר גם עשינו לבד, בלי מעצבת. עשינו בו לא מעט בחירות נועזות, צבעוניות, משחקיות. עיצבנו בעצמנו חלק מהרהיטים. בצד ההנאה מהתהליך והשמחה ליצור את החלומות שלנו בעצמנו, מקנן כל הזמן החשש שאולי הגזמנו, אולי הלכנו רחוק מדי, אולי יצא לנו בית שמעקמים פרצוף כשרואים אותו, ומסננים בשקט ״איזה מתלהבים אלה, התפרעו מדי…״.
כנראה שזו באמת האמירה שלנו ושל מי שאנחנו. נראה עוד מעט את התוצאה. אבל הפוסט הזה חיזק אותי בתחושה שבחרנו נכון, למרות החששות.
איזה כיף לקרוא את זה, ליהי !