אורנה אורן יזרעאלי

אורנה אורן יזרעאלי היא אומנית רב-תחומית, מחנכת לאומנות ומנהלת תכנית לילדים מצטיינים באומנות. אורנה היא אומנית ויזואלית אשר מחברת בעבודותיה דימויים הקשורים לבית, לטבע ולמערכות יחסים בין-דוריות. היא מתגוררת ויוצרת בבית מקסים בישוב מכמנים שבגליל ובו היא יוצרת על מגוון רחב של חומרים: קרטונים ממוחזרים, פנקסי ספרייה ישנים, פרקט ואפילו לוח קלפי אחד שמבטא אמירה עכשווית.

קצת עליי

אני נשואה לאורי, שעוסק באבטחת מידע ובפרויקטים מיוחדים, אימא לשתי בנות, דניאל (30) שעוסקת בשמירה על הטבע בחברה להגנת הטבע וגל (28) מעצבת תכשיטים. חוץ מזה אני סבתא טרייה לאיתמר הקטן שרק נולד.
אורי ואני חיים בישוב מכמנים כבר 18 שנים בבית שאנחנו מברכים עליו. שנינו גדלנו במרכז – אני ברמת אביב ואורי בגבעתיים. לפני שהגענו למכמנים נדדנו הרבה, חיינו במקומות שונים ויפים בארץ ובחו"ל, אבל פה נטענו שורשים ואנחנו מרגישים שזה המקום שלנו. הבית תוכנן ונבנה בהשראת הבניה היוונית. הוא יושב על צלע ההר ובנוי בצורה מדורגת, כך שמכל מפלס ומכל חדר אפשר לצאת החוצה. מכל חלון נשקף נוף פתוח, ירוק ויפהפה שאי אפשר להתעלם ממנו. אני מרגישה כאן יום יום מבורכת ומנושקת.

לגור בגליל

כשהגענו לכאן במקרה, ידענו שזה המקום בשבילנו.בעצם מה שקרה זה שהבנו שבמקום לנסוע לצפון הירוק שאנחנו כל כך אוהבים, פשוט נעבור לגור בתוכו. תהליך הבניה ארך תשעה חודשים בלבד, כמו הריון, וזו הייתה אחת התקופות המאושרות בחיי, נהנינו מכל רגע. אחר כך היו עוד סימנים לכך שההחלטה לחיות כאן טובה עבורנו. מערכת החינוך התגלתה כנהדרת ומתאימה לילדות שלנו וגם לאט לאט התמקמנו מבחינת פרנסה ותחושת שייכות למקום ולאנשים. בגלל שאני קשורה לעולם האומנות, מציגה בתערוכות ורואה תערוכות כל הזמן, יוצא שאני הרבה במרכז ותכלס, עם הזמן, אני מרגישה יותר ויותר שבחרתי את הבחירות הנכונות והמתאימות עבורי. לאחרונה הצטרפתי כחברה בגלריה לאומנות השיתופית ערבית-יהודית בכברי, כיף להיות שייכת, לשתף פעולה ולהרגיש חלק מקבוצה.

לימודים

לימודי האומנות והעיצוב המגוונים שעברתי הביאו אותי למה שאני היום: אומנית רב-תחומית, מחנכת לאומנות ומנהלת תכנית לילדים מצטיינים באומנות. הציור הוא הבסיס שלי. צבעים, מכחולים, עפרונות וניירות הם החברים הכי טובים שלי מגיל מאוד מאוד קטן. למדתי בבצלאל שנה אחת תקשורת חזותית ואחר כך עוד שנה של לימודי אומנות במדרשה לאומנות. מבצלאל הועפתי החוצה אחרי שנה, טראומה עמוקה, שריטה של ממש, אבל גם סיפור מכונן שהביא אותי להיות מורה מיוחדת לאומנות. את המדרשה עזבתי כי פשוט היה ממש משעמם וכשהציעו לי עבודה בגרפיקה עם סטודיו שלם לציור לעצמי – עפתי על זה ועזבתי את הלימודים.

עסקתי בגרפיקה ובאיור ספרי לימוד עד שנסעתי והתמקמתי בניו יורק, שם עיצבתי תכשיטי אופנה מיוחדים. אורי ואני עסקנו בניהול אכסניות נוער במשך כמה שנים. חיינו במקומות יפהפיים: למרגלות המצדה, בראש הנקרה ובפוריה, כשהפכתי לאמא עם שתי ילדות קטנות הבנתי שאני חייבת להשלים תהליך לימודים מסודר. במשך ארבע שנים למדתי עיצוב אופנה ואהבתי את זה מאוד, אבל רק אחרי שכבר עסקתי במקצוע החדש, בערך בגיל 40, מצאתי את מקומי כאומנית. כלומר, יוצרת שלא עובדת לפי בריפים, הנחיות ולקוחות אלא באופן חופשי לחלוטין. התחומים שעברתי דרכם ממשיכים להיות חלק ממני ואפשר לראות אותם בתוך האומנות שאני עושה. אני עוסקת באומנות באופן יומיומי, מלמדת במרכזים לילדים מחוננים במכללת תל חי ובמכללת כנרת ומנהלת תכנית לטיפוח יצירתיות ואומנות – תכנית ניצוצות – במכללת תל חי. בינתיים השלמתי את לימודיי לתואר שני במכללת אורנים וכתבתי תזה מחקרית המתבוננת באופן ספירלי על האמנות שלי ועל הקשריה. התזה נקראת "אבן החכמות" והיא עוסקת בשינוי ועיצוב של זהות אישית וקולקטיבית במצבי מעבר.

יצירה

את תהליכי היצירה המתקיימים אצלי בסטודיו מאפיינות פעולות של צירוף וחיבור דימויים וחומרים שמקורם במנעד רחב של תחומים ותקופות. המרכיבים קשורים לבית, לטבע ולמערכת יחסים בין דורית, המתקיימת בין בני המשפחה והסובב אותם. מתוך הביוגראפי והאישי עולה תמונת מצב רב-תחומית, מקומית, ישראלית. לאחרונה, במקביל לסטטוס הסבתא החדש מהניילון שקיבלתי, אני חוקרת דרך האומנות את היחס של החברה לזקנות. המחקר בסטודיו כולל הרכבה של קולאז'ים שיוצרים דמויות שמכילות את כל הסבתות שלי ואותי. תוך כדי המחקר בסטודיו אני מגלה דברים שממלאים אותי בתחושת מחאה עצומה.

תופעת הגילנות AGEISM שהיא האפליה על רקע גיל, עמוקה ואפופה בדעות קדומות לא רלוונטיות שלא משרתות את הזקנות והזקנים שבחבורה. כל דעה קדומה מבוססת על תפיסת האחר. בכך שאנו רואים קבוצת אנשים כשונה מאתנו, גזע אחר, דת אחרת, לאום אחר, מגדר אחר. העניין המוזר ב"גילנות" הוא שהאחר הוא אנחנו. "גילנות" ניזונה מהכחשה לעובדה שגם אנחנו נהיה בזיקנה בשלב כלשהו בחיינו. כשאנחנו מנסות להיתפס כצעירות יותר זו הכחשה. כשאנחנו משתמשים במוצרי אנטי איג'ינג למיניהם, או כשאנחנו אומרות שהגוף שלנו בוגד בנו פשוט בגלל שהוא משתנה. ככל שנמהר לרדת מהגלגל הזה שנקרא הכחשת הגיל, כך יהיה לנו טוב יותר.
דרך האומנות שלי אני חוקרת את הסטריאוטיפים הקשורים בגיל ומה שברור לי זה שככל שאנחנו חיים יותר, אנחנו נהיים יותר ויותר מיוחדים. אפשר להגיד שהבידול שלנו הופך להיות משמעותי יותר.

הסטודיו שלי

תמיד הסטודיו שלי היה בבית, לא משנה מה עשיתי, עיצוב גרפי, עיצוב אופנה או אומנות – תמיד הסטודיו שלי היה חדר בתוך הבית או ממש קרוב לבית. יש לזה יתרונות ויש לזה חסרונות. עכשיו בעיקר חסר לי מקום ואני מטפחת חלום על סטודיו רחב ידיים שיאפשר עבודה בגדול ובכמה מוקדים. זה בטח יגיע בהמשך.

קרטונים, פנקסים, לוח קלפי, פרקט

בכל תקופה אני מוצאת את עצמי מציירת או עובדת על מצעים שונים. לחומרים השונים יש תפקיד שקשור לתחום שאני חוקרת בזמן מסוים. המחקר האומנותי שלי יוצא מנקודת מוצא של זמן הווה ומצביע על תהליכים המתרחשים בחברה ובתרבות ובטבורם, הכור המייצר שלי ודור ההמשך. בשנת 2013 התחלתי לצייר דמויות על כרטיסי ספרייה ישנים מנייר. הכרטיסים נושאים על פניהם מידע אודות הסופר, שם הספר והאנשים ששאלו את הספר מהספריה ולקחו אותו לביתם. זה אירוע תרבותי. אני מציירת דמות של קורא או קוראת אחת כדי להנציח את האדם שחי בתוך התרבות, וכך נוצר שיח בין הציור העכשווי למידע ההיסטורי ולזיכרון שהכרטיס נושא איתו.

בזמן המחקר של "אבן החכמות" חיפשתי מצע שמתאים למחקר שהנושא שלו הוא מעברים ושינוי. כשמצאתי את לוחות הפרקט הם אפשרו לי לערבב בין חלקי הפרקט המצוירים וליצור מצבים משתנים. פרקט הלימינציה עצמו הוא חומר חדש יחסית בתרבות הבניה ובכלל. כל פנל פרקט נושא על פניו תמונת חיקוי טקסטורה של עץ. זה לא הדבר האמיתי. זה חומר של התרבות העכשווית, מהיר וזול לעבוד אותו, אבל הוא לא טבעי. המצע הזה אפשר לי לחתור מתחת לפני השטח ולחפש את האמת שלי אודות מצב המעבר שבו נמצאתי – יחד עם החברה הישראלית כולה.

חלק מהעבודות שלי מבוצעות גם על נייר וגם על קנבס, אבל הגילויים המשמעותיים מתרחשים כאשר אני עוברת ממצע למצע. לאחרונה אני מציירת על קרטונים של אריזות למיניהן. זה התחיל באוגוסט לפני שנה כשהוזמנתי למרכז לאומנות עכשווית בדרום מזרח צרפת. התכנית הייתה לצייר דמויות של מקומיים על גבי כרטיסי ספרייה ישנים בעברית ובצרפתית ובכך ליצור מפגש תרבות בין ישראל וצרפת. קיבלתי סטודיו רחב ידיים, והתחשק לי נורא להתפרע ולעבוד בגדול לצד המיניאטורות הקטנות שעסקתי בהן. בתוך הסטודיו מצאתי שני קרטונים חומים גדולים עם הכיתוב "פרחים בתוך מים טריים". זה התאים בול לרעיון, לזמן ולמקום ולתחושות שלי. ציירתי מעין מסיבה שבתוכה הוגדלו כל הדמויות שציירתי קודם בקטן על כרטיסיות הקוראים. המקומיים שהגיעו לתערוכת הסיום מצאו את דמותם משתקפת מתוך כרטיס ספר של זולא, או של סארטר ודה בובואר, סופרים צרפתיים מוכרים לצד דמויות שצוירו על כרטיסיות בעברית. החיבור בין השפה לציור נוכח מאוד בעבודותיי. עכשיו אני יוצרת סדרה של ציורי סבתות על הקרטונים שבהם מגיעים אלי משלוחי ירקות אורגניים מחברת "סבתא יהודית".

מחאה

את הקלפי הכחולה מצאתי בקרטוניה של מכמנים. היא באמת עברה הרבה בשנה האחרונה עם כל כך הרבה בחירות, פרשתי אותה לגמרי כי הרי אין לנו באמת במי לבחור וציירתי עליה אישה אחת, סבתא אחת מורכבת, חכמה, מלאה בניסיון חיים ומסוגלת לראות קדימה ורחוק. זו הבחירה שלי. אני בטוחה שאם נהפוך את הקערה ונשים טובות וחכמות יהיו בשלטון המצב יתהפך לטובה. לאחרונה הקרטון הפך להיות החומר שמבטא את המחאה כי בכל ההפגנות אנחנו רואים שלטי קרטון שעליהם כתובים מסרים.

הלקוחות

למי שרוכש עבודות שלי יש חיבה גדולה לאסתטיקה, לצבע ולסיפור. לרוכשים חשוב לפגוש אותי, לשמוע על דרכי היצירה ולראות את המכלול שבסטודיו לפני שהם לוקחים יצירה הביתה. הרבה פעמים נוצר ביננו קשר. אחר כך הם מספרים על השיח שמתנהל סביב העבודה במרחב הביתי שלהם. אני אוהבת לחשוב שבגלל שהעבודות שלי מעצם טבען נוצרות מהתבוננות בעולם הפנימי, בזכרון, במשפחה ובסביבה הביתית, קל להן להשתלב בתא גרעיני חדש בשעה שהן מוצאות בית משלהן. נראה לי שהאנשים שחיים בבתים האלה מחפשים תמיד נשימה נכונה והגנה, מקום לנופי הנפש ולתקווה.

לאתר של אורנה אורן יזרעאלי>>
לאינסטגרם של אורנה>>
לעמוד הפייסבוק של אורנה>>
צילומים: צור ליבנה